כשד”ר סטיבן פולדר היה ילד קטן הוא הביט על המבוגרים סביבו ונתקף בעתה. הוא חשב לעצמו שההזדקנות היא אסון גדול וידע בכל לבו שהוא אינו מעוניין להיות חלק ממנה. כשבגר, הפך חקר ההזדקנות למשאת חייו, וכיום, בגיל 72, הוא נחשב לאחד המורים הבכירים של המסורת הבודהיסטית בישראל בעמותת “תובנה” שייסד. בגילו היום הוא גם יודע שהאויב האמיתי שלנו בתהליך ההזדקנות הוא הפחד מהשינוי, ולא השינוי עצמו.
פולדר, שנולד באנגליה, מתגורר כיום בכליל, כפר אקולוגי בגליל. ב־40 השנה האחרונות הוא ניזון מתזונה צמחונית, רץ 10 ק”מ כשמתחשק לו, מנחה אחרים למדיטציות ומיינדפולס, ובעיקר מתמקד בלהיות בהווה. הוא עשה את התואר הראשון שלו בביוכימיה, ובהמשך גם את הדוקטורט, בפקולטה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת אוקספורד בתחום שעניין אותו מאז ומתמיד: אייג׳ינג.
לאורך הקריירה המדעית שלו הוא חקר את הזדקנות התאים, כתב כ־40 מאמרים מדעיים בנושא ועבד על תיאוריה שאותה כינה “תיאוריה של טעויות”, שלפיה להזדקנות אין תוכנית־על שמכוונת אותה, כך שבעצם כשאנחנו מגיעים לגיל מסוים מתחיל להיווצר מעין באג בתוך מערכת ההפעלה. ״אם במהלך החיים אנחנו רואים מאמץ של הגוף לשמור על שלמות, כשכל תא יודע איך התא הבא יתחלק וה־DNA וה־RNA עובדים בצורה מדויקת, פתאום מתחילה שרשרת של שגיאות”, הוא מסביר. “פתאום צצות אי ודאויות במערכות השונות של הגוף, והמנגנונים שאחראיים לתיקון מלאים גם הם בפגמים״. בבסיס התיאוריה עומדת תפיסה מעניינת: גם לתוכנית הבסיסית של האבולוציה יש תאריך תפוגה.
לטפח את מערכת ההפעלה
“כשאנחנו מזדקנים, הכל מתפרק, אבל ההתפרקות של התוכניות שונה מאדם לאדם. אצל אדם עם גנטיקה טובה התהליך יכול להתחיל מאוחר יותר, וזה קשור גם לאורח החיים כמובן”, הוא מסביר. “מה שנחקר, נבדק ונמצא כיעיל ביותר בהקשר של אריכות ימים הוא משטר קלורי – אנחנו חייבים להקטין את מספר הקלוריות שאנחנו צורכים כדי לשמור על בריאות טובה. כשאוכלים פחות, הכל עובד באופן מדויק ומועיל. העומס שאליו אנחנו רגילים מעייף את מערכת ההפעלה. בסופו של דבר, כאמור, התהליך הוא אותו תהליך, אבל תחת משטר קלורי הפירוק יכול להתרחש באופן איטי יותר״.
במהלך שנות ה־70, שבהן כתב את הדוקטורט שלו, הגיע פולדר להודו כדי להרצות על ביוכימיה. שם נתקל לראשונה באיורוודה, הרפואה ההודית המסורתית, ונשבה באפשרות שהיא מציעה. “אני מאמין ברפואה מסורתית שנוסתה לאורך אלפי שנים”, הוא אומר. “היום, למשל, אנחנו לא יודעים כלום על מה שטוב לנו לאכול. אנחנו אוכלים פיצה כי ‘בא לנו פיצה’, אנחנו לא מבינים מה מתאים לנו לאכול לפי הנטיות שלנו, החולשות, מבנה הגוף, העונה והמקום שבו אנחנו חיים. יש כל כך הרבה מרכיבים שמהם יכולים לבנות לכל אדם תפריט מותאם אישית, ואת הידע המרתק הזה למדתי בהודו”.
באותן שנים הוא גם פגש מכר שסיפר לו בהתלהבות על השורש הסיני ג׳ינסנג וטען כי השורש הפלאי יכול לתרום לאריכות ימים. “הוא העלה את הרעיון שאחקור את הנושא במעבדה באנגליה על העכברים שלי”, מספר פולדר. “ואכן, בהמשך פרסמתי כמה מאמרים שהוכיחו כי הג׳ינסנג עובד מצוין כמעכב הזדקנות. בעקבות המחקר הזה והמפגש עם הרפואה ההודית המסורתית, הבנתי שאני צריך לשנות כיוון ולצאת מהמעבדה הקלאסית של הרפואה המערבית”.
וכך, במהלך 40 השנה שבאו אחר כך, הוא התפרנס מייעוץ לחברות פארמה ולחברות תוספי תזונה, כתב 14 ספרים על רפואה משלימה וספר אחד על הזדקנות שיצא לאור באנגלית ונקרא בפשטות An End to Aging (“הסוף להזדקנות”). ״עם הזמן הבחנתי בכך שהתרופות מהטבע לא יכולות לעצור את תהליך ההזדקנות, אבל הן עושות פלאים למערכת ההפעלה של הגוף”, הוא מסביר. “אם לדוגמה, לאדם מסוים אין מספיק רגישות לאינסולין בלבלב, מערכת האינסולין תתחיל להזדקן מוקדם. הצמחים יכולים להוביל להרמוניה בתוך המערכת, וההרמוניה היא זו שמאריכה את החיים כי בזכותה דברים עובדים ביעילות – נגד הנטייה לטעויות, לכאוס ולפירוק״.
אילו צמחים יכולים לתמוך בתהליך ולתת תשובה להזדקנות טובה?
״ג׳ינסנג לדוגמה יכול להתאים לאנשים עם מבנה גוף מסוים, בדרך כלל לגברים. עבור נשים יש צמחים שתומכים באדמה, בבסיס, ברחם, כמו אנג’ליקה סינית. אבל חשוב לי להגיד שאני כבר לא מאמין בתיאוריה הזאת יותר. עברתי הרבה שלבים מהפשטות שבראייה שצמח אחד מעודד אנטי אייג’ינג והשני לא. אם ההנחה היא שאנחנו צריכים לאכול פחות, הרי שתוספי התזונה מעודדים למעשה צריכה נוספת. אנחנו אוכלים עוד ועוד, מכניסים דברים לפה בלי סוף.
“אי אפשר לאכול שווארמה בכל יום ולפצות בתוספי תזונה אחרי. זה פשוט לא עובד ככה. בנוסף, אני מרגיש שצריך להיזהר ולהיות מודעים יותר לרעלים שאנחנו מכניסים לגוף. אם אנחנו מדברים על הזדקנות ועל צריכה מינימלית של רעלים, צמחונות יכולה לעזור ולא רק כאתיקה. בשרשרת המזון הבשר אוסף אליו את כל הרעלים ואנחנו אוכלים אותו. אנחנו חיים בים של רעלים וכדאי למתן את הצריכה שלהם״.
להיות פיטר פן
בהודו פגש פולדר גם בבודהיזם והחליט לצעוד בדרך הבודהיסטית שדוגלת לא רק בתחזוק הגוף אלא גם, ובעיקר, בתחזוק הנפש. “אדם בן 30 שרוצה לזכות בהזדקנות בריאה צריך לטפל בעצמו כבר מעכשיו”, הוא אומר. “פעם שמעתי שביקשו מזקן בודהיסטי שחלה באלצהיימר לסכם את ההתנסות שלו כאדם רוחני שמתמודד עם המחלה הקשה. הוא ענה: You’ve got to get your dying start early.
“המשפט הזה נשאר איתי עד היום, והעצה שלי לאנשים בכל גיל היא לא לדאוג בקשר לשום דבר. קל להגיד את זה אבל יש דרך ליצור חיים של משמעות שבהם הימים מלאים באנרגיה וברצון לחיות. זה דורש מאיתנו ללכת מעט בדרך רוחנית או לתרגל פסיכולוגיה חיובית, אך אלה יכולים לעזור לנו להרגיש בבית בתוך החיים שלנו. אחרת אנחנו כל הזמן נגד החיים, מפחדים מדברים, מתווכחים עם כל העולם ועם עצמנו מבפנים, מחכים כל הזמן למשהו נוסף שיתרחש כדי להיות שמחים.
“תרגול בסיסי שאפשר לעשות הוא לגייס את החיוּת. להביא את עצמנו להרגיש מוכנים לכל יום שמגיע דרך מדיטציה או דרכים אחרות. אנחנו צריכים למצוא בסיס שבו נהיה בסדר עם עצמנו. הגוף לא נהיה צעיר יותר, אבל אנחנו מייצרים הרמוניה מבפנים ששואלת ׳מהמקום שבו אני נמצא, מה הפוטנציאל עבורי, מה האפשרויות שעומדות בפניי?׳”
ובכל זאת, בחברה המערבית ההזדקנות נחשבת לאויב. איך מצמצמים את הפער הזה?
״בתור התחלה חשוב לא לאמץ אמונות או דעות של אחרים על הגיל, התפקיד והמצב שלנו, לא להאמין לקולות רקע שמגדירים מי אנחנו אמורים להיות. כדאי לזרוק את הכל לפח יחד עם התוויות שאנחנו מצמידים לעצמנו. השינוי הפיזי שאנחנו חווים הוא שינוי טבעי. אי אפשר לצפות להמשיך עם אותו גוף צעיר גם בגיל 50. העניין הוא איך אנחנו מתמודדים עם זה – במקום הזה אנחנו יכולים לעשות עבודה. בן אדם בן 50 יכול לרקוד כמו בן 20, אולי קצת יותר לאט, והריקוד יהיה מעט אחר, אז מה?״.
אילו פתרונות מציע הבודהיזם?
“מהעולם הבודהיסטי אני יכול להציע שתי אפשרויות: הראשונה היא לחיות בלי זמן בכלל. לא לתת לזמן לשלוט בנו כמו חרב שמונפת מעל ראשנו. דימוי שאני אוהב במיוחד הוא מהספר ׳פיטר פן׳: קפטן הוק, הפיראט, הוא איש ללא פחדים, אבל יש לו חרדה אחת בדמות התנין המתקתק שבלע שעון. הוק מפחד מהזמן, לעומת פיטר פן, הילד הנצחי שאינו כפוף לזמן, והוא גם זה שמנצח. אנחנו יכולים להיות פיטר פן אם לא ניתן לזמן להשפיע עלינו, לשלוט בנו, להיות מקור של דיכאון והשוואות עם אחרים. אנשים שמזדקנים טוב הם אלה שאין להם מחשבות על אייג׳ינג. הם בני 90 ומלאי מרץ, ולא נכנעים לתדמית העצמית שהגיל הביא אותם למעמד נמוך יותר בחברה. מחשבות כאלה הן רעלים עבור המיינד.
“האפשרות השנייה שלנו היא לקחת צעד אחורה ולהיות במודעות דרך עבודה פנימית, מדיטטיבית. התודעה שלנו צריכה להיות חופשית יותר והיא יכולה להיות כזאת כשאנחנו לא חיים את ׳הסרט׳ שלנו כל הזמן. הרי אנחנו לא יכולים לשלוט על נסיבות החיים, ואייג׳ והזדקנות הם דוגמה טובה למשהו שאנחנו לא יכולים למשול בו, אין לנו אפשרות לעצור את התהליך. במקום זאת אנחנו יכולים להיות חופשיים בתוך התודעה ברוגע, בהרמוניה פנימית, תוך כדי שאנחנו לא גורמים נזק לעצמנו ולאחרים. זו התפכחות. כשאנחנו רואים כל יום כהרפתקה, כאפשרות, יש קשר ואינטימיות עם העולם. אפשר ללמוד את זה כדי לפתוח עבורנו דלתות במקום לטוס על טייס אוטומטי. זה בידיים שלנו, אנחנו יכולים לשנות את הנרטיב הפנימי”.
אבל איך בדיוק עושים את זה?
“כולנו צריכים להכניס ללו״ז שלנו נקודות עצירה במשך היום: זמן לנשום, זמן לשבת מתחת לעץ, זמן שבו נהנה מכוס תה ושום דבר מעבר לזה. אני ממליץ לא להאמין לשעמום ולא ללכת אחריו: ׳משעמם לי ואני צריך להעביר את החמש דקות שיש לי, אז אצלול לתוך מסך הנייד או אדליק טלוויזיה או רדיו׳. כדאי לשים לב לרגעים כאלה ובמקומם לפגוש את המקום של הפשטות, של האפס, כמה שאפשר במהלך היום”.
להקשיב לכאב
התיאוריות הבודהיסטיות נשמעות מופלאות, אבל לא בהכרח מתיישבות עם אורח החיים המערבי, הכאוטי, שבו רובנו מכורים למסכים ולסטרס. גם לזה יש הסבר מעניין לפי פולדר. “אנחנו צריכים להרגיש את הכאב והסבל שעומדים מאחורי ההתמכרות לנייד. אני לא אומר שכל אחד צריך לעשות מדיטציה, אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו מה עומד מאחורי הטייס האוטומטי של השימוש בטלפונים הניידים שהפכו למעין הרדמה כללית? מה כל כך מפחיד להיות בשקט של עצמנו לחמש דקות? אנחנו בורחים ממפגש אינטימי עם עצמנו ומחפשים כל הזמן מה חסר לנו. הכאב הזה יכול להיות המורה שלנו שמראה לנו מתי חסרה לנו משמעות, מתי אנחנו לא מבינים את עצמנו. זה הבסיס לשינוי.
“מובן שלחיות בפשטות עוזר מאוד – מינימום של אוכל, מינימום של אינפוט. להיות כל הזמן בפרופיל נמוך. אנחנו נוסעים לחו״ל ואוכלים בלי סוף בבית מלון 5 כוכבים, אבל החוכמה היא לחזור הביתה ולהיות בסדר בתוך הבית שלנו, בתוך החיים שלנו. חוץ מכל אלה, כדאי להשתייך לקבוצה או לקהילה שתומכות ביצירתיות ובאנרגיה, בחיוּת ובריקודים. לא ליפול למקום שבו רק יושבים, מתלוננים ואוכלים. אפשר לעשות את זה דרך בילוי עם דורות אחרים – להיות בחברת נוער וילדים וללמוד מהם. אני מעביר הרצאות ומדיטציות בפאבים וככה נפגש עם אנשים בכל מיני גילאים. זה משאיר אותי חי. הצעירים זקוקים לנו, לכוח ולחוכמה של זקני השבט”.
