״אני אוהבת לטייל סולו״, אני מסבירה לכל מי ששואל אותי בימים האחרונים עם מי נסעתי לאמסטרדם ונתקף עיוות קטן בפנים ברגע שאני עונה: ״נסעתי לבד״. ״אבל לכבוד מה טסת?״ הקול שלהם משתנה ונשמע כאילו הם עצרו את הנשימה ויוכלו לקחת מנה חדשה של אוויר רק אם אתן להם סיבה מספיק טובה כתירוץ לחופשה הסוליסטית שלי. ״לכבודי״, אני ממשיכה, והעיוות בפנים מחמיר. כשאני מספרת שלא הזמנתי מלונות מראש, שלא תכננתי את הימים לפרטי פרטים, ושאפילו יצאתי למסיבה בגפי – המסכנים שהתחילו שיחה בסקרנות תמימה כבר נמצאים על סף התקף חרדה ומעבירים לנושא הבא.
אבל למה זה כל כך מרתיע את השואלים, מצד אחד, וגורם להם לצאת מגדרם מהתפעלות (שמלווה תמיד בחזרה על הצליל ״פששששש״), מצד שני? הרי רובנו עשינו טיול אחרי צבא ולא מעט נשים טסו לבד לקצה העולם לתקופה לא קצרה. ״זה לא אותו דבר״ – הם עונים, כשסוף סוף חוזר להם קצת צבע לפנים. ״כשנוסעים להודו או לדרום אמריקה לא נמצאים רגע בנפרד. וחוץ מזה״, הם לא מרפים, ״הרבה יותר כיף לנסוע לחופשה עם חברים״.
אז תנו לי רגע לספר לכן איך חופשה לבד – או בשמה השני: לקום מתי שאני רוצה, לאכול איפה שהבטן שלי מבקשת, לצאת לדרך, לחזור בי מהדרך, לבהות, לאכול שוב, לקחת מונית כי אני מרגישה עצלנית, להסתובב בחנות אחת שעות בלי מבטים מזרזים, לקרוא על המקום שבו אני נמצאת, לא לקרוא כלום אף פעם, לשמוע מוזיקה ברחוב וללכת אחריה, לבחור איפה אני ישנה, מתי אני עייפה ואם בא לי או לא בא לי חברה – היא האופציה הכי טבעית, משחררת ומאפשרת, שפשוט עוד לא יצא לכן להכיר.
לאן נוסעות?
אמסטרדם היא החופשה השנייה השנה שיצאתי אליה לבד. בראשונה הייתי בדרום איטליה. המחשבה על הנסיעה עלתה ביום שבת חולמני במיוחד כשפנטזתי על שיטוטים בארץ זרה עם שפה יפה שתעשה לי נעים באוזניים ובלב. השיטוט שלי הסתכם בגלילה בין תמונות עם ההאשטג “Italy” באינסטגרם, כשפתאום התחילה לעקוב אחריי בחורה איטלקייה שמגדלת שום ועשבי תבלין בכפר קטן קרוב לעקב של המגף המפורסם. לא הייתי בטוחה איך היא הגיעה אליי (כנראה כל הלייקים שעשיתי לנופים מהאזור שלה גרמו לה לחבב אותי בחזרה), אך צירוף המקרים הזה העלה בי דחף לכתוב לאשת השום שהפיד שלה ושל בן זוגה נראה מדהים. היא ענתה וכך התחלנו לכתוב אחת לשנייה, כשכבר באותו אחר צהריים שאפתי אוויר והקלדתי לה שאני רוצה להגיע לראות את כל היופי שהיא מספרת עליו במציאות, ולא רק באפליקציה. ההרגשה שלי נעה בין ״אני מקווה שהיא לא חושבת שאני מתחילה איתה״ לבין תחושה חזקה של ״בלה צ׳או, תתחילי לארוז, את נוסעת לאיטליה״. אנג׳ליקה אמרה שכדאי לי לחכות, כי ינואר הוא חודש קר במיוחד, ולהגיע כשמתחמם לקראת אפריל או מאי; אבל אני כבר הייתי עמוק בתוך ההזמנה של כרטיס הטיסה. היציאה – בעוד שבועיים.
אנג׳ליקה הייתה הזרז שהייתי צריכה כדי לעשות את הצעד ולצאת לדרך. האפשרות הרי תמיד הייתה שם, אבל ברגע שגיליתי סקרנות לגבי יעד ספציפי – כל הפרטים נפלו למקום והנסיעה כמו נרקמה מעצמה. חפשו את האנג׳ליקה שלכם – זו יכולה להיות תמונה של קינוח שממש בא לכם לטעום, שביל מכוסה עלים שקורא לכם לבוא לדרוך עליהם, מישהו שעושה משהו שאתם רוצים לראות מקרוב, המלצה שקראתם על הרצאה, הופעה, תערוכה שעומדת להיפתח במוזיאון או כל עניין (גדול או קטן) שאתם מוצאים ונותן לכם את התחושה: ״זה היעד הבא״.
רגע, אבל מה היה עם אנג׳ליקה שלי? התחבקנו כאילו אנחנו מכירות כבר שנים, הסתובבנו יחד יומיים, הכרתי את המשפחה שלה, למדתי להכין פלפלים קלויים, ביקרתי בשדות שבהם הם מגדלים שום ועשבי תבלין למסעדות ואפילו הסרתי את החשש מאמא שלה שאני אכן בחורה חברותית והרפתקנית, ולא בחור משופם מהמזרח התיכון שבא לחטוף את הבת שלה.
איך מתכננות?
לא מתכננות. בניגוד מוחלט לטיול בת המצווה שלי לפריז, שבו קיבלתי מאמא מחברת גדושה אתרים שבהם נבקר בכל יום (ובכל שעה!) וסומנו בצבעים אירועים חשובים כמו איפה נאכל ארוחת צהריים, כמה זמן יהיה לקניות ומתי ההשכמה (6:30, אם תהיתן) – אני מוצאת את עצמי אוהבת לטייל בדרך לגמרי הפוכה (תודה אמא, סליחה אמא).
אחרי שהזמנתי כרטיס טיסה, אני מספרת לחברים, למשפחה, לאנשים בעבודה (לקופאית בסופר, למלצר במסעדה), הודפת את אלה שמבקשים להצטרף ומבקשת המלצות – בין אם אוכל, תערוכות, או דברים אחרים שאני לא חושבת עליהם, אבל חייבת לראות. את רשימת המקומות אני מכניסה אחד אחד למפה (גוגל מאפס היא ללא ספק החברה הכי טובה) תחת הכותרות ״מאסט איט״, ״מאסט דרינק״, ״מאסט סי״, ״מאסט בי״ – והופ, כל האזור מרושת ביעדים שווים שמחכים לבואי.
בחופשה לבד אין צורך בשעון מעורר או במסלול קבוע ומומלץ מאוד לקום בבוקר, להרגיש את מזג האוויר ולהחליט לאיזה חלק בעיר (או לאיזו הרפתקה) בא לכן לצאת. התוכנית הנוזלית הזאת משאירה מקום להפתעות – בחופשה האחרונה, לדוגמה, שיחה שהתפתחה ביני לבין מוכרת באחת החנויות הפכה להזמנה למסיבה, ששינתה את כל התוכניות הלא מתוכננות של אותו היום וגם את אלה של היום הבא. אם אתן מרגישות שהאפשרות לזוז ללא מגבלות דווקא מבלבלת אתכן – קבעו לכן עוגנים קטנים. זו יכולה להיות החלטה שהבטן שלכן היא זו שמנווטת ואתן נעות במסלול בין מסעדה כזאת לאחרת, או שוק שפתוח ביום מסוים והוא המרכז של אותו יום.
מה אורזות?
אז איך עושים את זה בפועל וגם נמנעים מלהפוך את הטיול למסע בעקבות שינוע המזוודה? אורזים בקטן. אם לא יצא לכן לצאת ממטוס ולהמשיך הלאה עם הטרולי שאיתו עליתן לטיסה, כשאתן מנופפות לשלום לכל האנשים שמחכים ליד המסוע – אתם חייבות להתחיל לתכנן את הנסיעה הבאה בשביל הרגע הזה בדיוק.
חיפוש מלון לאותו הלילה יחשוף בפניכן דילים שווים ומפתיעים. היכנסו לאפליקציה של בוקינג בזמן ארוחת הבוקר, כשכבר החלטתן איפה בערך אתן הולכות לבלות את היום, וחפשו באמצעות אפשרות המפה את מקום הלינה הבא. הורידו את האפליקציה hotel tonight שתעשה עבורכן את העבודה ותציע לכן מקומות ספציפיים שבהם המחירים עבור אותו הלילה נמוכים. אם מצאתן מקום שאתן אוהבות, בדקו אם יש עוד כמוהו. בנסיעה לאמסטרדם הכרתי רשת שבבעלותה ארבעה מלונות בעיר, עם השם המבטיח: “מלונות המודעוּת” (consciousness hotels); כל אחד מהסניפים מעוצב בהתאם לאזור שבו הוא נמצא והאג׳נדה שלהם היא קיימות ללא פשרות על נוחות. החלטתי לנסות את כולם. הפייבוריט הוא זה שנמצא בתוך הווסט פארק (Westpark), למרות המרחק ממרכז העיר. ההליכה לכיוון הסנטר דרך הגן שהופך ל־Haarlemmerstraat, רחוב מתוק מלא בחנויות יפות, בתי קפה ומאפיות, קיבלה מקום של כבוד ברשימת ההמלצות.
משאירים את התיק/מזוודה בשמירת החפצים של המלון שבו ישנתם בלילה. תוכלו לעבור שם בהמשך היום, רגע לפני שאתם יוצאים לכיוון מקום הלינה החדש, או לקחת אותה אתכם בבוקר ולהשאיר בשמירת החפצים של הלוקיישן הבא (בדרך כלל החדרים מתפנים רק בסביבות הצהריים).
איפה ישנות?
לא ישנות. סתם, נו, אני כבר לא בגיל של לילות לבנים. בנסיעה האחרונה לאמסטרדם הזמנתי מקום לשני הלילות הראשונים ולא תכננתי כלום לששת הערבים הבאים. רציתי להיות חופשייה לתת להתרחשויות במהלך היום לקבוע איפה אישן בלילה. וחוץ מזה, עם השנים פיתחתי חיבה לא קטנה למלונות שווים, ומעבר יום־יומי ביניהם מבטיח:
א. את הרגע הזה שבו נכנסים לחדר כשלא יודעים אם הוא הולך להיראות בדיוק כמו בתמונות, להפתיע לטובה או להעלות בכן את התחושה שאתן חלק מצוות תחקיר מלונות (ורגע אחד מלשלוף מנורת אולטרה סגול ולברר ממה מורכב הכתם הבלתי מזוהה על הכרית. יאק).
ב. שינוי נקודת המוצא שלכן בכל יום יגרום לכן להכיר אזורים שונים בעיר. כשישנים באותו מקום מתחילים להרגיש בבית – יודעים מאיפה לקחת תחבורה ולאן, מכירים את אנשי הצוות והופכים להיות חלק מהתפאורה. שלא תבינו לא נכון, להרגיש בבית זה חלק בלתי נפרד מהאיכויות שאתן רוצות לאמץ בנסיעה! אבל, אני מצאתי שהשינוי היום־יומי כמו משאיר אותי על קצות האצבעות ומאפשר לי להיות כמה דברים במקביל: יום אחד אני ישנה במלון יוקרה ואת היום הבא אני מבלה באכסניה עם שבע סיניות בחדר (ומטפסת בשקט באמצע הלילה על מיטת הקומתיים).
אחרי כמה ימים התחלתי להרגיש כמו זיקית שמשנה את עורה ויכולה ליהנות בכל מצב. תוך כדי תנועה הקפדתי להזכיר לעצמי איזה מתנות כל סיטואציה מעניקה לי (מלון מפנק = ארוחת בוקר מדהימה, אכסניה עם שבע בנות = שיחות בוקר והחלפת המלצות).
עם מי מבלות?
אם במקרה יגיע רגע שבו תתחילו להרגיש ששכחתן איך מדברים, כלומר, שהרבה זמן עבר מאז ששוחחתן עם מישהו בפעם האחרונה ובא לכן לבלות את היום בחברה – התחילו בצעדים קטנים. זו יכולה להיות שיחה עם זו שמכרה לכן את הקפה בבוקר, חיפוש הרצאה, סדנה או הופעה שתביא אתכן לפגוש אנשים מתחום העניין שלכן, הברמן מאחורי הדלפק בבר, או מישהו שהתיישבתן לידו בזמן נסיעה.
אני אוהבת לדמיין את עצמי גרה במקום שאליו נסעתי ולהרהר בשאלה – לאן הייתי הולכת ביום־יום ומה הייתי עושה? כשאנחנו נמצאים במקומות שלא מרגישים לנו זרים (אני, נניח, מכורה לסופרים אורגניים שכונתיים. מתחביביי: לבדוק את שלל המוצרים המקומיים ולקנות את אלה שעוד לא הגיעו לארץ), אנחנו נפגוש אנשים שגם הם יחסית מוכרים ולא תהיה לנו בעיה לפתוח בשיחה. כשאתן מרגישות מתורגלות מספיק, לצאת לבר או למסיבה יכול לעשות את העבודה. גם אם בהתחלה תזוזו בצעדים נבוכים של “אני רק מחכה לחברות שלי שיחזרו מהשירותים״ (סיפור אמיתי), נסו להתמסר לחוויה, להישאר בראש פתוח ולהתלהב מהעובדה שאתן נעות בעולם בביטחון ובחופשיות ועושות בדיוק מה שאתן רוצות.
אני לא רוצה לעשות לכן ספוילר, אבל כשתחזרו לארץ אתן הולכות לשמוע המון את הצליל ״פשששששש״.
צאו לדרך באומץ וסקרנות והכירו לעומק את החברות הכי טובות שלכן – אתן עצמכן
אמסטרדם מאסט איט – Coffee & Coconuts – בית קפה באווירת חוף שמתפרס על 3 קומות (ותפקד כבית קולנוע בשנות ה-20) המציע שלל מאכלים וקינוחים מחומרי גלם אורגניים המשלבים בהם (ניחשתם נכון) – קוקוס! Ceintuurbaan 282 – 284
מאסט דרינק – Café Brecht – בר אפלולי המרוהט כולו בסגנון וינטג׳ בו תוכלו לשתות בירות גרמניות ולנשנש פרעצל, פאי תפוחים ונקניקיות. Weteringschans 157.
מאסט סי – מוזיאון ואן גוך – מסע בעקבות סיפורו ויצירותיו של האמן ההולנדי (ובעקבות המוצרים ההזויים בחנות המוזיאון כמו מעיל ואן גוך לכלב שמחכה לכם בארץ). הזמינו כרטיסים מראש (אני הגעתי לקופה ונאלצתי לקנות רק ליום הבא). Museumplein 6.
מאסט בי – קחו מעבורת חינמית מהתחנה המרכזית של אמסטרדם לכיוון צפון. אני הפלגתי 10 דקות לIJPLEIN, שם הלכתי על קו החוף, ביקרתי במבשלת בירה מקומית וראיתי אמסטרדם שקטה ופרברית.
