לפני שבועיים התחלתי להתנסות בטיפולי אייפק שאמורים לעזור בכל מה שקשור לרגישויות. למצבים, לאנשים, למזון, למזג האויר – יו ניים איט, או יותר נכון השרירים שלכם נותנים את הכותרת ומספרים למטפל איזה נושאים הגוף מבקש לפתור (מבחן שריר, מכירים?). אני – בחורה רגישה שכמותי, אספתי לא מעט רגישויות במשך השנים והן מרגישות אצלי בבית ומסתתרות עמוק עמוק בין איברים ושכבות של גופים. השבוע קיבלתי שיעורי בית – לכתוב בכל יום 14 פעמים ״אני מרגישה בטוחה בעולם״ ולהגיב למשפט הזה.
אני מרגישה בטוחה בעולם כי הוא מגרש המשחקים שלי.
אני מרגישה בטוחה בעולם בגלל כל היופי שאני רואה בו.
אני מרגישה בטוחה בעולם כי אני קשובה לעצמי.
אני מרגישה בטוחה בעולם כי מותר לי להתחרט.
אני מרגישה בטוחה בעולם וזה משפיע על האנשים סביבי.
אני מרגישה בטוחה בעולם כי למה לא בעצם?
אני מרגישה בטוחה בעולם כי את יום שבת האחרון ביליתי בנתניה (מצחיק, אבל זו רק ההתחלה). לקחתי איתי לשם 3 חולצות – חולצת פסים, אחת סרוגה ושלישית מההופעה של אריאנה גרנדה שקניתי לאחותי (ולקחתי לאחותי כי לא קניתי אחת לעצמי למרות שרציתי. 50 יורו החולצה סיס, בואי נלמד להתחלק). כשהבוקר הגיע בחרתי ללבוש את חולצת הפסים שהרגישה מושלמת לטיול ליד הים. רגע לפני שיצאנו מהבית הייתי חייבת להחליף חולצה – תחושה שלא הרפתה למרות שניסיתי להשקיט אותה (היי תחושה, אני כבר לבושה! ונפגשת מאוחר יותר עם נועה אז אוכל להחזיר לה את שלקחתי בעורמה). חוסר השקט החל מתפשט בגוף עד שהתפשטתי בעצמי ושמתי את החולצה מההופעה של גרנדה. נו טוב, יצאנו לדרך.
עברנו ליד אגם החורף שעמד יבש, מחכה לגשם, אספתי שרביט מעשב הפמפס שנפל על האדמה והמשכנו הלאה לכיוון הצוק עם שמיכה וקופסאות של אוכל – לעשות פיקניק בגבוה. בעודנו מהלכים על שפת המדרון התלול שמתי לב מרחוק לכיתוב שאני מכירה, תלוי על הגדר, נע בעדינות ברוח. God is a woman צעקו אליי האותיות מהשיר של אריאנה, מהסווטשירט, שגם הוא נקנה בטור שלה ונתלה כאן – על גדר קטנה ולא ברורה שכמו נוצרה רק כדי שיוכלו לקשור עליה חולצה שאני אראה ואבין, ביום שבת אחד בטיול ליד הים בנתניה.
רציתי להשאיר אותה שם כדי שאנשים נוספים יחזו בפלא – אבל הנס הוא תמיד בסיפור השלם – בחולצה שהושאלה, בתחושת הבטן, במסלול האקראי לא אקראי, במילים המדויקות, בסימנים התפורים למידותינו, שרק אנחנו יכולים להרגיש ולהתרגש, עמוק בפנים בין איברים ושכבות של גופים. פתחתי את הקשר ולקחתי את הסווטשירט איתי לכביסה/הרתחה כי ״כפרה, פה זה נתניה, לא תקחי יבוא מישהו אחר ייקח״. מבטיחה להחזיר לנועה את החולצה שלה ולהשאיל לה את שלי מתי שתרצה.
אני מרגישה בטוחה בעולם.