1
אני בדרך הבייתה מהשוק עם שקית מלאה מדי וכבדה מדי, מעבירה אותה מיד ליד כל כמה צעדים, הקוקוסים שקניתי מאיימים ליפול
כשאני מאמצת את הניילון אל החזה ומנסה לתת מנוחה ליד התורנית. איך שוב שכחת לקחת תיק בד? ולמה לא הסכמת לעוד שקית שתקל ותאזן את מסע המצרכים אל המקרר? סימנים אדומים מעטרים את כפות הידיים, ראיות למרחק שעשיתי ברגל ולעקשנות שמצקצקת – בפעם הבאה תזכרי לקחת תיק.
2
כמעט הגעתי, אני קרובה להניח את הסל ולהוריד את המעיל והצעיף שצועקים – אבל 25 מעלות מה את מגזימה, כשאני רואה את ברטה במעבר החציה, נשענת על הליכון עמוס שקי פלסטיק גדולים. ברטה היא אשתו של עזרא, בעל המכולת מקצה הרחוב. הוא נפטר לפני שנים והיא נשארה, חיים שלמים אחריו, עם כינוי שדבק ומזכיר לה תקופה שהייתה. ״אשתו של עזרא מהמכולת״ אוספת חוויות שתספר לו כשסוף סוף יפגשו.
חוויות ובקבוקי זכוכית, כדי שאפשר יהיה לשלם בסופר (שהרג את עזרא, סגר את המכולת ועומד במקום שניהם בקצה הרחוב).
3
את צריכה עזרה?
אולי רק במדרגה. יש לי מעלית, תודה.
ההליכון כבד, 10 שקיות מלאות בקבוקים תלויות עליו.
איך בדרך כלל את מצליחה? אני ממלמלת בפליאה ומושכת בכל הכח מעלה.
היא מצביעה על המכשיר עליו נשענה לפני רגע ומשיבה: זה חזק.
את חזקה, אני עונה.
היא שולחת נשיקה רכה באוויר, ומוסיפה בשקט של בעלת סוד –
אני לא חזקה, אני אמיצה. באומץ אני חיה.
4
הזמן עובר, אהובים הולכים, הגוף כואב, שקיות מתמלאות זכוכיות.
באומץ אנחנו חיים.