MAYA GELLER

הסיפור הזה צריך להיות מסופר לפני שהשנה החדשה תגיע. ועוד רגע היא כבר כאן, אז קדימה.

אני מחפשת דירה כבר תקופה די ארוכה. או אם לדייק – מהיום הראשון בו עברתי לדירה הנכחית בדרך השלום, והבנתי שהשכנה מעבר לקיר צועקת את נשמתה בכל שעות היממה. על מי היא צועקת? על אמא בטלפון, על האח שמגיע לביקור או על מישהי בשם סמדר לה היא מאוד אוהבת להגיד ״תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב״. בשתיים בלילה הקול שלה מתגבר וזה נשמע כאילו היא נוהמת ממש מתוך הכרית שלי.

החלטתי ללכת לדבר עם האישה שחולקת איתי את חדר השינה, וכשזו לא פתחה את הדלת – דפקתי לה על החלון, טרקתי מגירות בארון, שמתי מוזיקה סופר חזקה, ופעם אחת התייאשתי והזמנתי משטרה. חשבתי שעליתי על תכנית גאונית כשחיפשתי וידאו שעונה לשם “very loud porn” – שמתי את הסרטון ויצאתי מהדירה בשובבות מהולה בחשש שאחד השכנים יצא בדיוק באותו הרגע לחדר המדרגות ויתהה על פשר המסיבה שאני עורכת בפנים. 

השתגעתי. לא הסכמתי לקבל את העובדה שעברתי למקום שלא מחבק אותי בחזרה ומסרב להיות לי בית. ״ככה אתה? אין בעיה״. החלטתי לצאת למלחמה. לא תליתי תמונה, לא קניתי ספה, לא הבאתי פרחים בשישי, לא ניקיתי תקופות ארוכות כי הרגשתי ש״בשביל מה? גם ככה זה זמני״. אבל בעיקר, לא הפסקתי לדבר עליה – כל הזמן, עם מי שרק היה מוכן לשמוע ולהפוך גם אם לרגע, שותף לחוויה שלי מול ריבי, השכנה שבאה לריב. 

עוד מעט נגמר לי החוזה ואני מסיימת פה שנה – בלי ספה, בלי פרחים, בלי תמונה. 

בשנה הזו פירקתי את עצמי ובניתי מחדש. התחלתי להתמקד במה שאני כן רוצה ולא להאמין כל כך או להיות מושפעת ממה שקורה בחוץ, במציאות. העולם שהקמתי בפנים הוא גדול וצבעוני ושקט. יש בו בהירות, רוגע, התרגשות, וסקרנות שמחלחלים החוצה והופכים להיות היומיום אותו אני חיה. אני כבר כמעט לא שומעת את ריבי, שכנראה הבינה שהיא לא חלק מהחוויה שלי ונעלמה. לא, לא רצחתי אותה, אני פשוט לא נותנת לה יותר מקום בפנוכו וזה משתקף החוצה. כשהיא צצה עם ה״תקשיבי לי טוב, סמדר״, אני לא נכנסת למערבולת ומגיבה בדפיקות על הקיר, אלא מזכירה לעצמי שתכף זה יעבור לה ושמה סאונד של גלים (שבולעים את הצווחות כמו קסם, וגורמים לי להרגיש שאני גרה על חוף הים באיטליה ברחוב קטן ללא מוצא בשם La via della pace).

השנה קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריכה – בעיטה חזקה מאוד פנימה והבנה שהכל, אבל הכל, קורה לטובתי. גם ריבי.
ובגלל שאני מאוד אוהבת סימנים (וקיטש), ומשתדלת לראות דרכם את העולם –
דרך השלום 87 – אני יודעת שחיכית ללמד אותי שלום פנימי (ושסלון בלי ספה הוא החלל המושלם לריקודים), מאז השנה בה נולדתי.

2019 הולכת להיות כל מה שבניתי בפנים, אני מורידה את הפיגומים.