יום כיפור.
אני הולכת ברחוב הריק, זה שרגיל להיות מלא, על הגבול בין שכונת שפירא ונווה שאנן.
שקט.
מישהי יושבת על כסא פלסטיק לבן באמצע הכביש, הבחור שאיתה מצלם אותה.
אני עוברת מאחוריה ולוקחת חלק בתמונה של השקט המצולם שלהם.
תחנת דלק.
שישה ילדים קטנים קטנים ממלאים אוויר בגלגלים של האופניים.
צינורית האוויר שוברת את השקט.
טססססססססס.
אני רוצה להתקרב אליהם ולא יודעת למה. אני ממשיכה עוד קצת קדימה, ועוצרת, וחוזרת אחורה ושוב, קדימה, ושוב, והולכת לכיוונם עם תחושת הבטן שמתעקשת.
״אישה באה״ אחד מהם צועק וכל השאר מרימים מבט.
מקרוב אני יכולה לראות שהם לא ממלאים אוויר בגלגלים כשחשבתי- הקטן בחבורה עושה נקיון יסודי לרצפה, מעיף חול ועלים במסירות, בנחישות בעוד שהשאר עסוקים במשימה אחרת.
״היי״, אני אומרת, ״צריכים עזרה?״
המבוגרת האחראית לבושה חליפה ורודה, נראית לי בכיתה ג׳, צועקת אליי למרות שאני כבר די קרובה- ״כן! את יכולה לעזור לו? הברקסים שלו יצאו מהמקום. הוא אומר שאמא שלו תרביץ לו אם היא תראה מה הוא עשה״.
הוא ישב על האופניים בראש שפוף ועיניים מבריקות.
מה קרה, נפלתי עם האופניים וכל זה קרה, לא נורא, זו לא אשמתך והעיקר שאתה בסדר ואמיץ וחזק ואל תדאג, נתקן, אני מבטיחה ומושכת ולא יודעת איך עושים שברקסים שלא במקום פתאום עובדים, ומה שאמר, תשמור את הטלפון שלי, תגיד שבסדר, ומסובבת, ומושכת, ושוב, ומה אם לא אצליח, ושוב, והוא מסתכל עליי, ושוב, הם כולם מסתכלים עליי.
הברקסים מוותרים, נחלשים, מתייאשים כמו מרגישים שכולנו מבקשים.
הם בפנים, הוא נותן לי כיף וצוחק ובודק, הם עובדים.
“הצלנו את היום שלנו”.
״לאן אתם ממשיכים?״, אני שואלת, הם אומרים ״לים״ ופונים לכיוון ההפוך.
״הים לא שם״, גם אני יוצאת לדרך ממלמלת תודה לבטן שמרגישה את שהעיניים לא רואות,
תודה על האפשרות להקשיב וללכת אחריה גם כשזה לא בכיוון,
גם כשהשקט של יום כיפור מתלחף בטססססס של יום חול.
בתמונה- השקט המצולם שלי.
את מדהימה!
פביולס איי לאב יו!