MAYA GELLER

דברים טובים קורים כשמגלים את הלב, בכנות, בלי פחד.
הכתבה הראשונה שלי בשבועון ״לאישה״:

אני יושבת בחדר העבודה בדירה של בן הזוג שלי בברלין. עברתי לפה לפני חודשיים לכתוב וליצור עם סגירתה של רשות השידור, שם עבדתי במחלקת הניו מדיה. אני עדיין מנסה להתרגל לעובדה שקיץ וקר לי, חודש יולי ואני לובשת סוודר. הגשם בחוץ לא מפסיק לטפטף והמחשב הפתוח לא מפסיק לקבל הודעות – הסאונד שלהם מתערבב יחד למנגינה שמלווה את הערב.

חבר שלי לא יודע לקרוא עברית – לא מבין על מה כתבתי בפייסבוק, ולמה לפוסט שפרסמתי לפני פחות משעה יש כבר מעל 1000 לייקים. טינג טינג טינג. מבול תגובות מנשים זרות שרושמות ״תודה״, ״לא ידעתי״ ו ״כמה את אמיצה״.
אני יוצאת רועדת אל החצר החשוכה, נושמת פנימה את ההתרגשות ובוכה החוצה את 18 השנים האחרונות יחד עם הגשם.
אני זוכרת את עצמי הקטנה יושבת על האסלה בשירותים בבית של ההורים.
עשיתי פיפי כשפתאום התחיל לגרד לי שם, למטה.
גירדתי קצת. ועוד קצת, ועוד.
הפיפי שרף את האיזור המשופשף. תחושה שהתפשטה מעלה ומטה בגוף הקטן והמופתע.
לקחתי מראה והסתכלתי בין הרגליים – חיפשתי סימן לעקיצה, חיכוך או פריחה, אבל לא ראיתי כלום.

הייתי בת 12 והתביישתי. לא ידעתי איך לספר לאמא, החלטתי למצוא פתרון בעצמי.
מרחתי את משחת ההחתלה של אחותי התינוקת ויצאתי מרוצה מבית השימוש, בטוחה שעוד מעט והגרד יעבור.
טעיתי, מאז הוא בא לבקר כמעט כל יום.

אחותי גדלה, ההורים הפסיקו לקנות משחות החתלה, אבל הגרד המשיך בשלו והגיע גם בלילות להופעות אורח רועשות במיוחד שלא נתנו לי לישון. אני לא זוכרת באיזה מילים השתמשתי כדי לגלות לאמא את הסוד ולתאר את הנקודה המדויקת והבלתי נראית שהוציאה אותי מדעתי: פישפוש, טוטה, כוס, וגינה – טוסיק, תחת, טוכעס, עכוז – ביניהם.

רופאת המשפחה הפנתה אל רופאת הנשים שהפנתה אל מומחה העור שהפנה לגסטרולוג שהפנה לפרוקטולוג וממנו חזרה אל רופאת המשפחה. חיץ הנקבים הידוע בשם פרינאום הוא איזור מרכזי בגניקולוגיה אבל גם באורולוגיה ופרוקטולוגיה-מה שהפך את הבלבול לגדול יותר. בדיקת צואה לתולעים וטפילים, בדיקת אלרגיה שתבדוק אם האשמים הם נייר הטואלט או הסבונים, ובדיקות דם לוודא שכל הערכים תקינים. כשכולן חזרו שליליות והאי הקטן בין הפות לפי הטבעת המשיך לגרד, רופאת הנשים קבעה: סטרואידים!

זו הייתה אהבה ממריחה ראשונה. תחושת קרירות ממכרת, הקלה משחררת הרגיעה את האיזור הדרומי, ואותי.
הסטרואידים שלי סיפקו את מופע הקוסמות הכי מלהיב בעיר כשהעלימו את הגרד לכמה ימים שלמים. הקהל הנרגש (אני) לא הפסיק למחוא כפיים ולעודד את ההתרחשות הפלאית על הבמה הקטנה שבתוך התחתונים. הם ליוו אותי לכל מקום ואני שמרתי אותם קרוב אליי  – במגירה ליד המיטה, בתיק בית הספר, בארון ובמקרר.

עם הזמן והשימוש הממושך, העור באי הקטן הפך דקיק ורגיש לתנועה. טייצים צמודים או תחתונים שזזו קצת ממקומם גרמו לי לפצוח ללא הסבר בריקוד ה״לא נעים לי״ בחצר בהפסקה. כשהעור התחיל להקרע, לימדתי את עצמי לעשות פיפי כשאני נשענת קדימה, אחרת זה ישרוף. הבנתי שקרם הקסמים יכול לטשטש את הכאב לתקופה, אבל הוא לא יטפל עבורי בשורש, בלב הבעיה. הספגתי נייר טואלט במים קרים ולחצתי פנימה, כועסת, מתוסכלת מהמשחה-חברה הכי טובה שאכזבה אותי.

את בן הזוג שלי בצבא הכרתי במרפאה אליה הייתי מגיעה לא מעט. חיבור מידי, חובש צמוד היה בדיוק מה שהייתי צריכה.
הוא לא שאל על ערימת ההפניות שהייתי מקבלת בכל ביקור ועזר לי להשיג תור דחוף לרופאת הנשים הצבאית המומלצת ביותר עוד באותו היום. שכבתי על הכסא במרפאה שלה והופתעתי מבבואתי שלי שהשתקפה במראה התלויה על הקיר עם הכיתוב ״גם אני שונאת את הבדיקה הזאת״, לרגע הרגשתי שהרופאה שבחדר מבינה אותי, רואה אותי.
הוסתות שלי היו קשות, וכשהאיזור היה מגרד ומדמם בו זמנית היא נתנה לי גימלים והציעה זריקות להקלה על הכאב, החיילת שהייתי הרגישה שמצאה אוצר.

לחובש שלי סיפרתי על הגרד כשלא הייתה עוד ברירה, כשהרופא התורן הפנה אותי למיון מקיאה ומתגרדת. זה היה היום בו הכרתי את הוולווסקופיה – מיקרוסקופ שכוון בין הרגליים, אל האינסוף ומעבר לו. החברים במיון לא ראו כלום בנקודה עליה הצבעתי וקבעו: ביופסיה! הם חתכו שכבה מהפרינאום, והמליצו על תחתוני רשת מכותנה ומאוורר, שיעזרו לי ולאיזור החיץ הפצוע לנשום.

הביופסיה חזרה נקיה, ״זה לא סרטן״ הם אמרו, ואני בכלל לא חשבתי שאת זה הם בודקים.
ישבתי עם תחתוני הרשת שלי על ברכיו של החובש ובכיתי – על עצמי, על האינטימיות המהירה שנכפתה עלינו, על העובדה שלא יודעים מה יש לי ואולי אף פעם לא ידעו.

תפסתי את הקרון הראשון על רכבת ההרים שנעה בין תחושת יאוש מוחלט לבין מעט התקווה שקיים פתרון לתעלומה. יחד עם הרפואה הקונבנציונלית שראתה בסטרואידים תשובה מספיק טובה, פניתי לרפואה האלטרנטיבית שהציעה אפשרויות נוספות ופתחה לי דלת פנימה.

הנטורופטית לא נתנה לי לסיים את הסיפור וקבעה: קנדידה!
מיד לאחר שרכשתי ערימת תוספים, התחלתי להילחם בפטריה בתזונה נטולת קמח לבן, שמרים וסוכר. מטבעונות לקנדידנות!
״איזה מסכנה מה תאכלי?״ הייתה התגובה הרווחת, אבל למרות ששמעתי אותה מספר פעמים ביום, הרגשתי – אני מתקרבת. שוב טעיתי. הגרד הלך וגבר על אף שיבולת השועל, הירקות והטחינה הגולמית שכיכבו בתפריט.
הנטורופתית חיבקה, עודדה והסבירה שהגוף מתנקה, לכן מגיב בעוצמה ״תהיי סבלנית, רגועה וחזקה״.
חצי שנה של סבלנות סמי חזקה ובכלל לא רגועה אחר כך ידעתי שהגרד ואני עומדים יד ביד בנקודת ההתחלה.

המדקר הסיני הזיז את המחט ואמר שהאיזור המגרד נקרא קונדליני, אהבתי את השם המסתורי שנתן הילה רומנטית למטרד העקשן. בתורת היוגה, הקונדליני נחשב לכוח נפשי כמוס המצוי באגן, דמיינתי את עצמי גיבורת-על שלא בטוחה איך משתמשים בכח המיוחד שקיבלה.

מקריאות ארוכות באינטרנט וחיפושים אחרי השיטה הבאה גיליתי את הספר ״המצלמה שאמא נתנה לי״ של סוזנה קייסן (שכתבה גם את “נערה בהפרעה”). סוזנה לקחה אותי למסע דרך פגישותיה עם רופאים שונים כשהיא מנסה למצוא תרופה לכאב בווגינה הממרר את חייה. בין המילים והחוויות המוכרות, המשותפות, מצאתי חברה טובה חדשה, שותפה לסוד, שהציעה שמקורו של הגרד בבחירת בני זוג לא מתאימים. הבטחתי לה שזה לא המקרה – איתי לוי ומאור דיין, שכיכבו בראש סולם האהבות שלי בבית הספר היסודי בימים בהם הגרד הופיע היו אחלה. למדתי ממנה לדבר בחופשיות ובקלות על הנושא כשהכרתי בחור חדש והחלפתי בזכותה את ״אני לא מרגישה טוב״ ב ״מגרד לי״.

הגברים איתם נכנסתי למערכות יחסים הכירו אותו בשלב מוקדם וידעו – מעכשיו אנחנו שלושה – אני הם והוא.
הוא – קבע אם נח לי לקיים יחסים וכאב במיוחד כשלא הקשבתי.
הם – התחלקו לזה שתמך ושאל וחיבק לזה שגרם לי להרגיש אשמה, פגומה.
ואני – לא יכלתי לשמוע את עצמי מדברת יותר על ההוא עם ההם ושיתפתי רק בחלק מהמקרים. הרגשתי שאני כבדה, מכבידה.
בתקופות ארוכות של גירודים הפכנו כולנו מרוחקים יותר.

עצמתי עיניים, רציתי להניח את הגרד על מדף גבוה בחדר סגור, אבל למרות ההכרות הממושכת עדיין לא הייתי בטוחה לאיזה מדף הוא שייך – רוחני? נפשי? רגשי?
הומאופתיה, משחות שנרקחו במיוחד עבורי, צמחים על צמחים, שחזור גלגולים, ביו פידבק, המסע, גרינברג, מכשפות, מטפלים, מטפלות, תטא הילינג מתחילים ומתקדמות – ניסיתי להגיע למודעות עצמית אחרת – למשמעות מאחורי הכאב.

מסוחררת ומבולבלת הגעתי לפגישה ראשונה עם פסיכותרפיסטית שמטפלת בשיטת ההתמקדות, פוקוסינג.
המטפלת עזרה לי להבין שהכותרת אותה אני משתוקקת לתת לגרד לא משנה, אני צריכה ללמוד לחיות יחד איתו.
דמיינתי את האיזור המגורה, והתרכזתי בתחושה המעיקה כשאני מבקשת ממנה לעבור לשבת על הספה ממולי, ההפרדה והמרחק אפשרו לאוויר חדש להיכנס פנימה. העדינות והחמלה החליפו את הכעס כשהתחלתי לברך אותו יום יום ב״בוקר טוב, הגעת״. שמתי מוזיקה ורקדתי איתו עד שהתחושה הייתה משתנה, גרסא מתקדמת של מה שעשיתי אז בבית הספר בהפסקה בחצר.

הגרד דיבר את כל תחומי החיים והפך להיות סמל הנשיות, המיניות, יכולת הביטוי והדימוי העצמי שלי. הוא קיבל את כל המשמעויות שנתתי לו: כשלא דיברתי ותקשרתי את הרצונות שלי – הגרד צעק את הדברים בשמי. הוא היה הפחד מכשלון כשהגשתי עבודות וידאו בבצלאל, וחוסר האונים כשחזרתי לבית של ההורים אחרי פרידה מבן זוג.

לפני כשלושה חודשים אמא סיפרה לי בהתרגשות על מודעה באינטרנט שפרסמה בדיקת דם אבחנתית הנקראת ״בדיקת אי סבילות למזונות״. הדגימה היקרה שלא נמצאת בסל התרופות נשמעה כמו כיוון שעוד לא בדקתי, הציפייה האופטימית לשינוי ליוותה אותי גם הפעם למעבדה.
כעבור שבועיים, עם תוצאות הבדיקה, מצאתי את היציאה מהמבוך בו הייתי שבויה 18 שנים.
גלוטן. ככה פשוט, מילה אחת, חלבון תמים שיצר עבורי עולם בו קשה לנשום, להרגיש, לחשוב, לישון.
גלוטן.

ימים ספורים לאחר שניקיתי מהתפריט את כל הקמחים המכילים אותו וחיברתי את השיר הקצר והמועיל ״כוסמת כן כוסמין לא״ – הרגשתי שהאיזור הבריא, כמו לא גירד מעולם. התחלתי ללמוד את הניואנסים המדויקים כשאני שמה לב שמזונות ש״עלולים להכיל גלוטן״ כמו שוקולד או יין יגרמו לי להתגרד בבוקר שאחרי.

איך לא ידעתי לפני? אי סבילות למזון, היא לא מיידית כמו אלרגיה, היא חמקמקה יותר ולכן קשה לעלות עליה – הסימפטומים מופיעים רק שעות עד ימים לאחר מפגש עם המאכל הבעייתי. בדיקת הצליאק בקופת החולים תמיד חזרה שלילית והכיוון ירד מהפרק. אני צוחקת/בוכה עם עצמי את העובדה שעבודת הגמר שלי בבצלאל הייתה סרט על מפעל קמח. יום יום במשך שנה, חזרתי הבייתה עטופה עננה לבנה – המפעל הזה הילך עליי קסם וגילם את הרמז הגדול ביותר שקיבלתי בדרך.

משיטוטיי האין סופיים באינטרנט, קריאה בפורומים ואתרים רפואיים ידעתי שאני לא לבד. החלטתי לפתוח את הנושא (ואת הרגליים) בקבוצת הנשים המופלאה בפייסבוק ״סופרגירלז זה אופי״ בשביל הסיכוי הקטן שעוד נפש מתגרדת אחת תמצא גם היא את הדרך החוצה מהמבוך הסתום. טינג טינג טינג. הודעות ותגובות מנשים זרות שרושמות ״גם אני״, ״לא מאמינה״ ו ״תודה״.
עם הבקשות לשתף החוצה, לקחתי אוויר ופרסמתי את הפוסט גם בעמוד הפרטי שלי – שיחות המומות מחברים, לייק מהאקס,
אחרות שכתבו על הבת הקטנה או הבן, וגברים מיואשים שמצאו נחמה במילים וסיפרו על דרך קשה ללא מוצא. הרגשתי שעשיתי נכון כשהכו בי גלי ההזדהות והתסכול מהמערכת הרפואית בים התופעה העמוק, כשהמון האנשים טובעים בסבל של שנים מתסמינים לא מובנים. גבול היכולת של הרפואה המערבית הוא בחיבור הפאזל הניצב מולם.

לרופאי הגסטרו שנתנו לי את הכינוי הכל כך מרגיז ״מעי רגיז״ ולא קישרו בין כאבי הבטן שהתלוננתי עליהם והגרד – גלוטן.
לרופאת הנשים שהחליטה ללא בדיקת דם לקבוע שמה שאני סובלת ממנו הוא ללא ספק הרפס וגינלי ורשמה טיפול ששרף את האיזור לילה-לילה עד שהחלטתי להפסיק (ולהחליף רופאה) – גלוטן.
למומחי האף אוזן גרון לא קישרו בין הגרד שהופיע פתאום גם באוזניים לבין זה שבין הרגליים – גלוטן.
לרופא העור שצחק ואמר שלפעמים ״הכל בראש״ – גלוטן.
״די דיינו״ גרסת הדגנים.

אני יושבת לכתוב לכן ולא רוצה שהרגע הזה יגמר, הוא משמעות הסיפור כולו עבורי. הבדיקה שעשיתי לא תספק פתרון קסם –
ברגע שהמעי כבר נפגע ממזון מסוים ושאריות מזון לא מעובדות משוטטות בזרם הדם, יכולה לצאת רגישות למזונות שאין איתם שום בעיה. במידה ויוצאת רשימה כזאת של מזונות, כדאי להפסיק עם כולם ולחזור לאט ובהדרגה.
במקרה שלי – תפוז, זיתים, בצל חזרו לתפריט- גלוטן וחבריו לא!
העניין המהותי הוא להתייחס לתוצאות בחוכמה – לחקור ולהבין יחד עם הגוף מה כן ומה לא. יכול להיות שהייתי מגיעה להבין שגלוטן ממרר לי את החיים אם הייתי עושה דיאטת אלימינציה. זה בטוח היה חוסך לי כסף!
אני קוראת לכן לנהל יומן ״מה אכלתי ואיך הרגשתי״, לבדוק ולאבחן את עצמכן, כן כן!
הקשיבו לגוף שמדבר, מאותת אליכן בסקרנות וענין. ברכו אותו על החכמה שהוא רוצה לחלוק, נסו לשמוע את הצעקה מאחורי הסימפטום.
מחבקת את הילדה הקטנה שהייתי, אז בשירותים בבית של ההורים, ולוחשת לה באוזן שתסמוך עליי –
בסוף אנחנו מנצחות.