MAYA GELLER

אני טסה איטליה כי השעון אמר לי.

בחצי שנה האחרונה אני רואה מספרים חוזרים בלי הפסקה. בכל פעם שאני מסתכלת בשעון, הוא מודיע לי בחגיגיות  11:11, 13:13, 21:21, 23:23. אני כבר לא זוכרת מתי הופיעה מולי סתם שעה רגילה כמו 9:15. לאט לאט העניין הזה קיבל חיים משל עצמו והחל להשתלט גם על קבלות מהסופר, ממוניות, מקניות. ושאני לא אתחיל בכלל עם לוחיות רישוי.

ידעתי שיש כל מני פרשנויות מסטיות לחזרה של מספרים והחלטתי לא להכנס לזה, במקום זה, בכל פעם שראיתי את השעון הזכרתי לעצמי: ״את במקום הנכון בזמן הנכון״. ובגלל שזה קרה כל יום, (כל היום), התחלתי להרגיש שאני אחת עם מה שקורה, עם החיים. 

זו הפכה להיות השפה הסודית שלי, שהרימה לי כשטוב ושנתנה לי אוויר כשדברים לא הלכו ״כמו שצריך״ – פספסת את הרכבת ב-10:10? לא נורא, את נמצאת איפה שאת צריכה להיות. יש תור מטורף בחדר האוכל בעבודה, בדיוק נגמר הדג והשעה רק 12:12? כנראה שאת לא צריכה לאכול אותו (ומה קורה עם הלאנץ׳ המוקדם אנשים?). יורד עלייך מבול ב-22:22? בפעם הבאה קחי מטריה מאמי, ובנתיים, תהני מהרטוב. המספרים הקלילו את מה שקורה, כמו אמרו לי – סמכי עלינו, אנחנו יודעים, הכל בסדר.

לפני שלושה שבועות התחילה לעקוב אחריי באינסטגרם בחורה איטלקיה שמגדלת שום ועשבי תבלין בכפר קטן קרוב לעקב של המגף. אני לא בטוחה איך היא הגיעה אליי, אבל זה קרה ביום שבת חולמני במיוחד, כשבדיוק פינטזתי על לימודים בארץ זרה עם שפה יפה שתעשה לי נעים באוזניים ובלב. איטליה כיכבה בראש הרשימה ו״צירוף המקרים הזה״ העלה בי דחף לכתוב לאשת השום שהפרויקט שלה ושל בן זוגה נראה אמייזינג. 

התכתבנו במשך כל היום עד שאמרתי לעצמי ולה שהייתי שמחה לעשות עליהם כתבה, ושאולי אבקר מתישהו בעתיד. היא ענתה שאני מוזמנת, שכדאי לי לבוא באביב כשמתחמם, ושמטרה, העיר הסמוכה, נבחרה להיות בירת התרבות האירופאית לשנת 2019, אז מומלץ לעבור באיזור בכל מקרה. שאלתי אותה מתי זה קורה, ומה בלו״ז התרבותי-אירופאי והיא ענתה שאירוע הפתיחה יהיה ב-19.1.19 בשעה 19:19. ״אנחנו אוהבים צירופי מקרים״, היא הוסיפה. 

בחורה זרה באינסטגרם, שעוד לא ידעתי את שמה, דיברה בשפה הסודית שלי, שרק אני מבינה, ואמרה לי איפה אני צריכה להיות ומתי. 

התלבטתי כמה ימים. כל זה קרה כשעוד לא הייתה לי דירה והייתי אמורה להתפנות בסוף החודש, ימים בודדים אחרי ה-19.1.19 המדובר. ״מה קשור איטליה מאיה?״ שמעתי את הקול הלחוץ צועק ומכווץ לי את הבטן. הרגעתי אותו ואותי עם העובדה הפשוטה שאני לא יכולה לראות את כל התמונה, שדברים יפלו למקום כמו תמיד, ושכשמדברים בשפה שלי, כדאי להקשיב. אין ברירה אלא להקשיב.

קניתי כרטיס. 

עם הכנה כזאת, קשה לא לצפות למשהו גדול שיקרה באיטליה. בראש שלי אני רואה זיקוקים וג׳ניפר לופז שרה לי את Waiting for tonight בלופים כבר כמה ימים. אבל נראה לי שהסיפור מספיק גם ככה. שאני גדולה (או שבאמת איבדתי את זה), אם עליתי על טיסה כי מישהי שאני לא מכירה כתבה לי 19:19. התחושה שלי היא שלא איבדתי, דווקא מצאתי, ושמעבר לזה כלום לא משנה. 

מה שבטוח הוא שאני הולכת להיות במקום הנכון בזמן הנכון. בלה צ׳או.

נ.ב – בררתי איך קוראים לעניין החזרה של מספרים והשם שעלה בגוגל הוא Angels numbers. לבחורה האיטלקיה קוראים אנג׳ליקה. רק אומרת.