זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלו בקפה ״הקן״ ביפו. גם לא השניה או השלישית. הוא אוהב להחליף בתי קפה אבל לכאן הוא חוזר כשיש לו על הכוונת עסקה טובה במיוחד. אביאל צוקרמן יושב רגל על רגל בתחושה שהוא הבעלים של המקום. ושל העולם. עם אף שיכול היה לשמש גם כמקור ופלולה חומה וגדולה על לחי ימין שאפשר לראות מרחוק, אפילו מהשמיים, אביאל מוציא מהתיק השחור הקטן ניילון ובתוכו ערימת דפים שעליהם תמונות של בניינים. הוא מספר בצרפתית מהירה על הנכס הכי חדש והכי נוצץ בחבילה לבחור ובחורה שיושבים איתו. הם מתעניינים, מהנהנים ושואלים שאלות בעיניים בורקות. כשמקבץ נדבות ערבי עובר לידם, ומציע לשלישיה בשולחן לקנות מצת או בובה קטנה לאחיין, אביאל מגחך לשלילה. הוא עשה לעצמו כלל לא לדבר עברית בכלל, רק צרפתית עם צרפתים שבאים לשכור או לקנות את אחת הדירות שנחות מלאות ציפייה להכיר את בעליהן החדשים בניילון המקומט. כשיסיים את האספרסו, הסודה והמכירה הוא ימשיך לשוטט בסמטאות הפתלתלות של יפו העתיקה. כבר אין שם ילדים שרצים ומשחקים בכדור או ריח של בישולים, הכל מלא גלריות של אמניות מזדקנות בשם דורית שמעצבות שרשראות מזכוכית, אגרטלים בצורת גוף עירום של אישה שמנמנה ומזוזות מחרסינה.
צוקרמן מת על זה. הוא הולך שם חצי מרחף במחשבה על השכונה שהוא מתכנן להקים, שכונת ״פאפא בג׳אפה״ בה תשמע השפה הצרפתית בלבד ויגורו בה אנשים כמוהו – שמשלבים ידיים כשהם מדברים, מעשנים מקטרת בצהריים, צועקים ״אה, ווה״ כשהם מסכימים, ודומים מרחוק לעורבים. הוא מנופף לשלום לאחת הדוריתיות ובראש שלו תוהה איך יעיף משם גם אותה, כשפתאום הוא מבחין מולו בשלט כתום זוהר עם המילה ״למכירה״. הידיים שלו מתחילות להזיע, ולמרות הרטוב הוא מוחץ מעט את התיק השחור הקטן כדי לשמוע את הסאונד של הניילון מתקמט-מתרגש בפנים. אחר הצהריים הוא ידפיס דף חדש עליו יופיע בניין ויכניס גם אותו לניילון השחור, מלא האוצרות שלו.
מתוך המשימה השבועית לקורס הכתיבה שאני עושה אצל אילן הייטנר. הפעם נתבקשנו ללכת לקפה ולכתוב סיפורון על מישהו שתפס את תשומת לבנו. אני לא רגילה לא לכתוב על עצמי, אז הנה תמונה שלי לאיזון.