MAYA GELLER

גם זו לטובה

לפני חודשיים ישבתי אצל רויטל, עצמתי עיניים ותארתי באוזניה את הדירה אליה אני רוצה לעבור:
“היא מוארת, בקומה גבוהה, משופצת, עם מרפסת, קרובה מאוד לים כך שבלילה אלך לישון עם הגלים והם יהפכו להיות השעון המעורר שלי בבקרים, יש שם פטיפון ישן שמנגן מוזיקת ג’אז בערבים גשומים, ספה מקטיפה ומקרר וינטג’ של אמקור בצבע תכלת. אה, והכי חשוב – אין שם רצפת שומשום”. רויטל חייכה את החיוך הגדול שלה וענתה בבטחון: “היא מוכנה ומחכה לך”.

יצאתי לרחוב ושמתי אוזניות שהשמיעו את הצלילים שעולים מהדירה הדמיונית שבנויה בראש שלי מקולאז’ של מילים. את הדרך הבייתה עשיתי בתחושה של כוס תה במיטה, נרות דולקים ומטפטפים שעווה, שטיח שחור לבן ושכנה שדופקת על הדלת בשישי ואומרת “היי מתוקה, בדיוק הכנתי עוגה”.

יום למחרת גללתי מטה בין דירות מתפרקות, רחוקות מהים, שאני לא יכולה להרשות לעצמי.

מודעה חדשה, ללא תמונה, אבל עם תיאור מספיק טוב כדי שאוותר על הגלים, על המרפסת, השיפוץ, ועניין הרצפה (כי זה באמת פינוק מאיה, את לגמרי מגזימה), תפסה את תשומת לבי.
עזבתי את העבודה מוקדם כי בעל הדירה אמר שהוא מראה אותה “ממש עכשיו ויש כבר כמה אנשים שמעוניינים, אבל את נשמעת נחמדה, תגיעי בחצי שעה הקרובה, אראה לך ראשונה”. התמלאתי תקווה. כזו שעולה בשעות שבין מילוי טופס לוטו ועד ההגרלה עצמה, בהן אפשר לתכנן לפרטי פרטים מה עושים עם 20 מיליון שקלים. ראיתי את עצמי עולה במדרגות לקומה השלישית, פותחת את הדלת ומתחילה לשיר יחד עם בעל הדירה את “חוזה בנשמה”, כשאנחנו מתחבקים ובוכים ורוקדים. הגעתי, ירדתי מהמונית, עליתי לקומה השלישית. ארונות המטבח היו בצבע ירוק פטרייתי, שכנראה הגיע מהפטריה בצבע ירוק שהשתלטה עליהם וזממה להמשיך לגדול ולאכול את כל הבית. ואת תל אביב. “אבל אפשר לשים טפט”, הוא אמר בטון שלא הזכיר את המחזמר בו הוא כיכב לפני רגע. בראש שלי החל להתנגן “חוזה לך ברח” כשנכנסתי למקלחת בה היה ריח רטוב למרות שהיא הייתה יבשה, והמקרר ניצב בגאון בסלון שהוא גם חדר השינה. התקשרתי לאמא כחלק ממסע השכנועים העצמי אליו הייתי יוצאת כשהייתי מגיעה לדירה שלא ראויה למחיה – “אולי זה רק בראש שלי וזה לא כל כך נורא?
“צאי. משם. עכשיו” אמרה וניתקה. (אמא, זה רק בשביל הסיפור, נכון, לא ניתקת לי בפנים, הכל טוב).

ירדתי לרחוב ושמתי אוזניות שהזכירו לי את הדירה ההיא עם הים, המקרר והפטיפון, שנראו פתאום רחוקים כל כך. ניערתי מעצמי את האכזבה וחזרתי כמו מנטרה על המשפט “גם זו לטובה” – שם המשפחה של סבא שלי מהצד הפרסי שהפך לפרק ב’ במסע השכנועים העצמי בהפוגה שבין דירה לדירה. החלטתי לא להאמין יותר למציאות, בראש שלי אני גרה בארמון ומתנדנדת על השנדליר של סיה.

ושוב גללתי מטה עד שנתקלתי בדירה שעוד לא הוקלקה – יפו, רצפת עץ ומקלחת חדשה.
“אני באה עכשיו” אמרתי לדוד, והוא ביקש שאפגוש אותו בקומה הראשונה, בדירה נוספת אותה הוא משכיר לתיירים שמגיעים לחופשות בעיר. כריש נדל״ן זה כאן. נכנסתי פנימה אל אותו הבית עליו סיפרתי לרויטל יומיים קודם לכן – הפטיפון שבסלון השמיע מוזיקת ג’אז, התקרות היו גבוהות, הספה הייתה מקטיפה, ובמטבח – מקרר של אמקור בצבע תכלת.
למי יש מקרר של אמקור בצבע תכלת?! שאלתי את עצמי בקול קטן, ואמרתי לדוד בקול גדול: “נעים להכיר, זו הדירה שלי”.
דוד צחק וביטל את ההכרזה שלי ב”בואי תראי את הדירה הקטנה שעל הגג, היא בתקציב שלך, זו קצת פחות”. עלינו למעלה. דוד פתח את הדלת המיניאטורית, “תתכופפי”, והציג בפניי חדרון שנבנה על גג הבנין.
“אין מקום לארון (מתעסקת בעיקר), ורגע, איפה המטבח?”
“פה, בחוץ, יש מעליו גגון”.
“ומה קורה כשיש גשם?”
“כמה גשם כבר יורד בארץ? זו דרך חיים אחרת, צריך להתרגל, שמתי כיור ליד המיטה למקרה שלא תרצי לצאת החוצה אם את צמאה”.
אנה פרנק מתה והיא חיה ביפו.

זה לא יכול להיות. לא הסכמתי להאמין למציאות. ניסיתי להסביר לדוד שאיטס מנט טו בי ביני ובין הדירה הראשונה, וכשזה לא התרגש גם בפעם השלישית בה הדגשתי לאט וברור “אבל המקרר! הוא בצבע תכלת!”, יצאתי למסע השכנועים הרגיל וניסיתי להתאים את עצמי לחדרון שבגג. מאיה, זה לגמרי אווירה להכין מרק עם מעיל ומטריה וגם לא קר בארץ, רק לך קר, ואת צריכה לעבוד על הנושא הזה בכל מקרה, זה הצ׳אנס שלך. כמעט השתכנעתי כשאמא שלחה הודעה – “את שפויה?” (אמא, יש לי תיעוד).

“יודעת מה עזבי את המקרר, היו שם גם הפטיפון והספה” אמרתי לרויטל בתחושת תסכול של ילדה שלקחו לה את הצעצועים והיא לא מצליחה להבין למה. רויטל הסתכלה עליי בחיוך מנחם ומלטף של גננת טובה וענתה: זה רק אומר שאת מתקרבת, שמה שאת רוצה קיים”.

בימים הבאים הפסקתי למלא את סעיף המחיר כשישבתי לחפש דירה, ככה המבחר היה גדול יותר והדירות שראיתי היו טובות יותר. כבר לא יכלתי להגיד “אין דירות יפות ומשופצות בעיר הזאת”, כי היו.
בין גלילה אחת לאחרת, פיתחתי תחביב חדש בו הייתי מתקשרת לאנשים שפרסמו דירות יפות במיוחד להחמיא להם על השיפוץ.
“ממש אהבתי את מה שעשית עם החלל”, אמרתי והענקתי 5 דרקונים לברק מבת ים. השיחות האלה תמיד התארכו והפכו ל”בואי נשמור על קשר”, אולי כי לא הייתה מאחוריהם מטרה ברורה (כאילו, ברור שרציתי שיוקסמו ממני וישכירו לי את הדירה בחצי ממה שהם מבקשים), אבל פשוט נהנתי להתקשר לאנשים ולהגיד להם שהבית שלהם שימח אותי ושהייתי רוצה לגור בו. על הדרך יצא ששימחתי גם אותם (ולא, עדיין אין נגדי צוים על הטרדה).

בסופי השבוע שוטטתי באיזורים שאני אוהבת ביפו, לשאול אנשים אם הם מכירים דירה להשכרה, כשאני מחפשת באתרים השונים תוך כדי הליכה. התקשרתי וקבעתי עם מאיר לראות את הדירה ה”מדהימה”, שהייתה בעצם סוג של מחסן קטנטן שהיה יכול להיות שלי תמורת 4500 שקלים, לא כולל. הפעם כבר לא ניסיתי להתאים את עצמי למימדים של הדירה/מאורה, רציתי שזו תתאים את עצמה אליי. אמרתי תודה וחזרתי בקול על המילים “גם זו לטובה”, כמו מנטרה.

המשכתי ללכת, מחזיקה בראש תמונה של דירה חדשה ויפה, עם יציאה למרפסת מכל חדר, קיר לבנים, בבנין לשימור בלי שכנים. הרגשתי שאני עובדת על עצמי, שאני מכריחה את עצמי להאמין למשהו שלא באמת קיים, שמה שיש בתקציב שלי במציאות זה המחסן המדהים של מאיר. בלי חלונות. “אני מעדיפה לחיות בדמיון עם קיר לבנים”, אמרתי בקול רם מדי והפכתי להיות הבחורה הזאת שמדברת לעצמה ברחוב.

פילסתי את הדרך בין המוני האנשים בשוק של שישי, שכחתי ממאיר והמשכתי בשלי – שואלת את המוכרים בחנויות אם אולי במקרה הם מכירים דירות פנויות. “האמת שכן”, ענה יהושוע בכניסה לחנות הנעליים. “הדיירת בדיוק עוזבת ואני משפץ אותה, מה התקציב שלך מתוקה?” הוא שאל, אני עניתי, הוא חייך, וראובן, חבר שלו אמר: “נו היא כמו בת בשבילנו, תן לה במחיר שהיא רוצה. או לפחות לך תראה לה את הדירה”. הלכתי אחרי יהושוע שהוביל אותנו לבנין לשימור עם דירה אחת בלבד בקומה הראשונה.
״ואיפה אתה גר יהושוע?״
“בחולון”
״אם יש לך כאן דירה, אז למה חולון?״

הוא עצר בדיוק כשהתחלנו לטפס במדרגות, הסתכל לי בעיניים ואמר שאת הדירה למעלה הוא קנה ושיפץ בשביל הבן שלו, שבדיוק לפני שלוש שנים עלה על סולם, נפל, קיבל מכה בראש ומת.
“אשתי לא מוכנה לעבור ברחוב הזה מאז”.

שני זרים עם דמעות בעיניים עומדים בשקט (בכניסה לדירה היחידה בבנין שיש בה יציאה למרפסת מכל חדר וקיר לבנים שנחשף באותו הבוקר). ירדתי עם יהושוע למשרד שלו, שנמצא בקומת הקרקע, הוא הדליק סיגריה, הצביע על המקום בו עמד הסולם ממנו נפל הבן והעביר לי אלבום תמונות כדי שאכיר אותו טוב יותר. ישבנו ביחד עוד שעה לפני שהלכתי. הפעם לא חשבתי ״אבל הקיר! הוא קיר לבנים. והמרפסת היא מכל חדר״. הבנתי שאני עושה דרך. שיש פירורי לחם (ללא גלוטן) שמסמנים לי אותה ושבאותו היום הם הביאו אותי ליהושוע, ששם את הלב שלו על שולחן המשרד. וזה יותר ממספיק.

אתמול עברתי לדירה משופצת שעוד לא גרו בה, ביפו, רחוב אחד מהים. היא לא הייתה בתקציב שלי, אבל כשראיתי אותה ממש התחשק לי להתקשר לבעלת הבית ולהגיד לה שהדירה שלה היא בדיוק מה שאני מחפשת. כמובן שעלה בי גם קול ששאל אם אני משועממת ותהה מתי אפסיק להטריד בעלי דירות באיזור המרכז. בדקתי עם עצמי מה ירגיש לי טוב יותר – להתקשר או לא להתקשר?
התקשרתי. עוד שיחה בלי מטרה ברורה, ואיכשהו קרה, שגם אני הייתי בדיוק מה שבעלת הבית חיפשה.

אל תאמינו למציאות. ראו את היופי בכל מפגש. אכלו בהנאה את הסימנים שבדרך. עשו דברים לא הגיוניים, הם מובילים אל הסיפורים הכי טובים. אין פה רצפת שומשום ואני שומעת את הגלים.

 

תגובות

Tell me something I don't know