MAYA GELLER

חולת ים

נחתנו בסיציליה ללא המזוודות ובכל זאת יצאנו אופטימיים מנמל התעופה, לסיבוב היכרות עם העיר קטניה (Catania). היינו משוכנעים שכבר בטיסה הבאה יגיע המטען האישי שלנו ונוכל לעלות לרכבת. פנטזתי על מלתחת השמלות המתנפנפות, שנבחרו בקפידה לשיט בן עשרת הימים שציפה לנו.
וזה הסיפור: קלאודיה 
(60), אמו של בן זוגי אוליבר, והחבר שלה וולטר (70), מחזיקים ביאכטה קטנה ובה שני חדרי שינה, תא אחסון ומטבח. בכל קיץ הם עוזבים את עיר מגוריהם – דרזדן שבגרמניה – ולמשך שישה עד שמונה חודשים הם מתגוררים על ספינת המנוע הזו, שאיתה הם מגלים את רצועות החוף של אירופה: מצפון לדרום, ממזרח למערב, בלי תוכניות גדולות ועם הרבה מקום פנוי לחישוב מסלול מחדש, כשמתחשק או כשהתנאים משתנים. הם נסחפים במובן האמיתי של המילה: על ידי רוחות, גלים ומזג האוויר המשתנה. בעבור קלאודיה – דרך החיים הזו סוגרת מעגל. כתושבת מזרח־גרמניה לשעבר היא הייתה למעשה כלואה במדינתה במשך שנים לא מעטות (עד נפילת חומת ברלין, ב־1990), עם אפשרות לבקר במדינות קומוניסטיות בלבד. כעת היא עסוקה בהשלמות, ורואה את העולם שעליו חלמה כשהייתה נערה. וזה לא הכל: וולטר וקלאודיה מעוניינים לספק לא רק את עצמם, אלא לעורר השראה גם אצל אחרים. מתברר, שניתן לשחרר גם בגיל מבוגר, להשתנות ולצאת למסע שיכול להפוך את החיים הישנים על פיהם. כדי להפיץ את הבשורה מנהלת קלאודיה חשבון אינסטגרם (passion_mer) העוסק בחיים בספינה ובמקומות ששניהם מגלים דרך הים וברגל. וכך, אוליבר ואני מתרגשים לפגוש את בני הזוג מחוץ לתמונות, ודווקא בשכונה החדשה שלהם – מילאצו (Milazzo) שבסיציליה.

זאת סיציליה
הרחובות של קטניה היו מלאים בפליטים שהגיעו מאריתריאה, ניגריה או סומליה, וכסאות ריקים בסמטאות צדדיות לימדו שעסקי הזנות משגשגים פה גם בשעות הצהריים. קול רדיו חזק נשמע מחלונות הבתים, נשים דיברו בצעקות – מדרכה מול מדרכה. ערימות של פסולת התעופפו עם הרוח לכיוון הים. ״מהחלון הביטו שתיים, האחת ראתה בוץ, השנייה שמיים״, נזכרתי במילים נשכחות. ניסיתי לנער את עצמי ולראות דווקא את השמיים של קטניה, את הבניינים היפים והציוריים שמאחורי הלכלוך.
אחרי צעדה ארוכה ברחובות (מזל שהמזוודות לא הגיעו), מצאנו בין מסעדות הפאסט פוד הרבות ביסטרו סיציליאני אמיתי, ששמו
Me Cumpari Turiddu, כזה שמספק טעימה מאוכל ביתי מקומי בבישול אטי, עם מטבח פתוח שאפשר להציץ אליו מהשולחן, סוג של מקום שחוזרים אליו שוב ושוב, כי לא מספיקים לטעום מהכל בפעם הראשונה. נוסף לארוחת הצהריים הקלילה שהרכבנו שם ממרק קישואים, סלט, גבינות מקומיות ויין, קנינו בחנות שבפנים פיסטוקים, שמן זית וגם זרעי קקטוס סיציליאני בקופסה (מתנות לחגים שהתקרבו).
איפה זה?
Piazza Turi Ferro 36, 37, 38, Catania
אתר: mecumparituriddu.it/en

בדרך למילאצו
המזוודות עוד לא הגיעו, אבל הרכבת למילאצו כבר יצאה מהתחנה. המקומיים שבקרון בהו בסמארטפונים שלהם, עת אנחנו התפעלנו מנוף רצועת החוף היפהפייה שליוותה אותנו לאורך הדרך. חלפנו בעיר מסינה (Messina) שהיא השלישית בגודלה בסיציליה, הממוקמת בצפון־ מזרח האי, ושבינה ובין השפיץ של המגף האיטלקי מפריד מצר מסינה. לפי המיתולוגיה היוונית חיו בו סקילה וכריבדיס – מפלצות ים מיתיות, שמנעו מספינות לעבור. נקווה, אמרנו לעצמנו, שלא נפגוש בהן בהמשך.

שלוש שעות אחר כך, במילאצו, פגשנו בוולטר ובקלאודיה, שזופים ומצוידים בבקבוק יין, שקנו בדוכן מעבר לכביש. זה היה הערב האחרון של החופש הגדול לפני החזרה ללימודים, והרחובות היו גדושים באנשים שישבו על מדרגות הכנסייה ואכלו פיצה מעוטרת צ׳יפס. כשהתעוררנו בבוקר על סיפון היאכטה, וולטר וקלאודיה כבר היו לבושים בבגדי ים. כל בוקר שלהם מתחיל בשחייה קצרה. בדרך כלל הם יורדים בסולם היישר למים, אבל הנמל העמוס הוציא אותנו משם בהליכה, לחיפוש חוף מתאים. צעדנו לאורך הטיילת, צופים לעבר הטירה של מילאצו. החוף היה מלא אבנים קטנות והבהב בצבעים כסופים. כשהתקרבנו ראינו שהנצנוץ מגיע מדגיגונים קטנים, שנסחפו אל החוף וקפצו מעלה־מטה, בתקווה לגל שיחזיר אותם הביתה, לים. המקומיים אספו אותם בשקיות. ״אלה אנשובי״, ערך בינינו אחד המלקטים היכרות קצרה. ״אני אוכל אותם מטוגנים מעל הסלט״.

בהיעדר מזוודות, הגיע הזמן לקנות קצת בגדים, אבל התחלנו במשימה אחרי סייסטת צהריים נעימה בספינה. מאוחר יותר גילינו במרכז העיירה חנות מעצבים קטנה ומשפחתית, Asciari Milano, שמנוהלת על ידי פייטרו, אחותו פדריקה ואמם מרתה. הבגדים שלהם, כך הסבירו, מבקשים לבטא את האסתטיקה והקסם התרבותי של סיציליה, דרך בדים נעימים בצורה יוצאת דופן וסגנון על־זמני. קניתי חצאית, חולצה וכובע קש, לא שכחתח לברך את החבורה ב״גרציה, צ׳או״ כשעזבנו.
איפה זה?
Via Cumbo Borgia 71, Milazzo
אתר: asciarimilano.com

משפחת המעצבים המליצה לנו על ארוחה במסעדת La Casalinga הסמוכה לחנות. המסעדה, שכוללת מקומות ישיבה בחוץ ושכנים שעומדים מעלה במרפסות – ספק נהנים מהאווירה, ספק סובלים מהרעש – מציעה דגים, פירות ים, פסטות וקנולי (גליל בצק אפוי ממולא גבינת ריקוטה טרייה). ההזמנה שעשינו לארוחת הערב התבררה כצעד נכון, כי כשהגענו למסעדה, כבר עמדו אנשים בתור ארוך וחיכו למקום.
איפה זה?
Via Riccardo d’Amico 13, Milazzo
אתר: goo.gl/acb6bx

בוקר בים
רחש הגלים העיר אותי בבוקר. הארוחה המתינה כבר על השולחן וכללה גבינות, לחמים וריבה, שקלאודיה הכינה משזיפים שקנתה ביום הקודם. הוספתי את הפירות שקניתי אצל הירקן מול המרינה, ביניהם המנגו הטעים ביותר שיצא לי לאכול, תאנים עסיסיות ואשכול ענבים. חסר היה רק מישהו שינפנף מעליי בענף דקל, כי שאר הסט והתפאורה של הסרט, כולל השחקנית, כבר היו מוכנים.

וולטר ניווט החוצה מהמעגן הצפוף לעבר האי הגעשי הקטן, וולקנו (Vulcano), מצפון לחוף הסיציליאני. זו הייתה ההפלגה הראשונה שלנו, והבטן שלי הרגישה בתנודות הגלים. המזוודה חסרה לי יותר מתמיד, לא רציתי להקיא דווקא על הבגדים החדשים. באופק ראינו את שבעת האיים הליפאריים, הידועים גם כאיים האאוליים (Eolian Islands). ושוב למיתולוגיה: איולוס, בנו של פוסידון, היה אל הרוחות, ואומרים שהוא חי במקום גם כיום. כשהוא כועס, הוא יוצר סערות שלא מאפשרות לצאת מהנמל או להיכנס אליו. וולקנו, כאמור, הוא אי געשי קטן, ומתגוררים בו 400 תושבים בלבד. באוויר נישא ריח חזק של גופרית, שהולך ומתגבר ככל שמתקרבים למעגן. חבלים נזרקים מהרציף, בחור צעיר רץ ימינה ושמאלה ועוזר לקשור את הספינה. לכל אחד יש תפקיד בעגינה: וולטר מאחורי ההגה, קלאודיה מכוונת אותו ומורידה מצופים, בזמן שאוליבר ואני זזים מצד לצד, כדי לא להפריע. יצאנו בעקבות הריח אל בריכת הגופרית. הכניסה לבריכה עולה אירו אחד ועוד אירו למקלחת. התמרחנו בבוץ, יצאנו להתייבש, והתמרחנו שוב. אחרי שמשפשפים היטב את כל הבוץ, אפשר להיכנס לים המבעבע גם הוא ויוצר את הג׳קוזי הכי גדול שיצא לי לשחות בו.

החלטנו להשאיר את הבישולים למחר, כי המסעדה של מאוריציו, La Forgia Maurizio, נראתה טובה מכדי לוותר עליה. מאוריציו רץ שם משולחן לשולחן, כדי לוודא שכולם בסדר, ממליץ על המנה המדויקת ביותר בעבור כל אחד וזורק לאוויר סיפורים על 20 השנים שבהן חי בהודו. הודו אכן מורגשת היטב במנות הדגים המתובלות בקארי ובכורכום, שלא אופייניים לבישול הסיציליאני שיצא לנו לטעום. מומלץ מאוד להגיע לכאן – אם מבקרים באי הקטן.
אתר: laforgiamaurizio.it

חוקרים את ליפארי
השיט אל האי ליפארי (Lipari) היה קצר ולעניין. הגלים שיתפו פעולה ונתנו לי לבצע בשקט את התפקיד החדש שלי, כובסת (כי כשברשותכם רק שני זוגות תחתונים – חייבים לכבס בכל יום). בליפארי, הגדול מבין האיים האיוליים, חיים כ־12 אלף בני אדם, עיר של ממש, לעומת האי וולקנו המיניאטורי שזה עתה עזבנו. עגנו בנמל בעזרתם של שלושה גברברים שקפצו ליאכטה, בירכו אותנו בבונג׳ורנו וסיפרו שיש במרינה אופניים שבהם נוכל להשתמש.

יצאנו לחקור את האי בלי מפה, על גלגלים. הרחובות יפים, הנתיבים מושלמים לרכיבה ולשיטוט. נכנסנו לכל סמטה, מביטים דרך דלתות פתוחות אל תוך הבתים של תושבי ליפארי. לצד בתים היסטוריים ואלגנטיים, ניצבים בתי מגורים צנועים יותר עם מרפסות מקושטות פרחים, כביסה, שרשראות בצל ופלפלים ושקיות ניילון שנתלו לייבוש. ליפארי חייכה אלינו דרך בעלי הדוכנים שהציעו לקנות צלפים במלח או עגבניות מיובשות וטעימות. השארנו את האופניים ללא מנעול, וטיפסנו את גרם המדרגות שהוביל לכנסיית סן ברתו־ לומאו במתחם הטירה העתיקה, שנבנתה על ידי הספרדים במאה ה־16. לצד המוזיאון הארכיאולוגי של האיים הליפאריים, השקפנו מחומת האבן על גגות הבתים והנמל שלמטה.

“נישאר בליפארי שני לילות”, הודיע לנו וולטר, תוך שהוא רוקח מרק דגים במטבח הקטנטן.את הכלים המלוכלכים של אחרי הבישולים חייבים לשטוף מיד אחרי הארוחה ולהניח במקום. אין אפשרות להשאיר דבר ל”מחר בבוקר”, כי אנחנו בים, יש גלים והכלים עלולים להחליק וליפול. בכלל, הכל על הספינה הקטנה חייב להיות מסודר כל העת, כדי שיהיה קצת ספייס. וחייבים ספייס.
רגע לפני הפרידה מליפארי הגיע דג חרב כחול ויפהפה לומר שלום, וכל השכנים שעל הספינות מסביב יצאו כדי לראות את הפלא. ליפארי בהחלט עשתה חשק להישאר בה ולהמשיך לגלות סמטאות באטיות, עם גרניטה שוקולד ביד אחת וגלידה בשנייה, אבל תחזית מזג האוויר דיווחה שסופה מתקרבת ושכדאי לעגון בנמל סגור יותר. 
ווינטר איז קאמינג, אז חזרנו לסיציליה.

מגלים את סיציליה
הגלים בדרך לפורטורוזה (Portorosa) היו גבוהים וברקים האירו את השמיים. עצמתי עיניים. שישה ימים על הספינה ועדיין לא התרגלתי. התגעגעתי לחוף הציורי שנעלם מאחורינו במהירות רבה מדי, כשהנמל של פורטורוזה התגלה כתעשייתי ומלאכותי, עם שכנים רעשנים, אבל
גשם שהחל לרדת, הזכיר לנו למה עזבנו. הגיע הזמן להכיר את לב האי, אז שכרנו רכב.
תחנה ראשונה – לינגואגלוסה (
linguaglosa) – עיירה קטנה מתקופת הבארוק, שבתיה מקושטים בציורי קיר, ״מורלס”, הרושמים בצבע התרחשויות היסטוריות. רציתי להוציא מכחול ולציין מאורע דרמטי משלי: התקשרו מנמל התעופה והודיעו שהמזוודות נמצאו.
אחרי ביקור בכנסיית סנטה מריה דה לה גרציה המרשימה, המשכנו לארוחת צהריים שכללה הפתעה: פסטה ללא גלוטן. התברר, שבסיציליה אפשר להשיג פסטה כזאת בכל מסעדה, ולפעמים גם פיצה. המשכנו להר הגעש אתנה 
(Etna), הפעיל והגבוה ביותר באירופה (3,300 מטר). הנוף החליף גוונים כשטיפסנו עם הרכב מעלה־מעלה. האדמה נצבעה בשחור של אבני הבזלת ובמפתיע צמחו מתוכה עצים ושיחים. התפעלנו מכוחו של הטבע ליצור חיים בתנאים שכאלה. למרגלות ההר שוכנים כמה כפרים מיושבים, שנהנים מהאדמה הפורייה שסביבו, ותושביהם מסרבים לעזוב למרות ההתפרצויות החוזרות ונ־ שנות: האחרונה שבהן נרשמה בחודש מרץ השנה. אספנו את המזוודות בקטניה, והמשכנו לעיירה המפורסמת טאורמינה (Taormina). אחרי סיבובים ארוכים יחד עם מאות מכוניות שמחפ־ שות חניה ועשרות חניונים מלאים, וולטר נכנע: חוזרים לסירה. טיפ: מומלץ לחנות למטה ולקחת את הרכבל, כדי לא לעמוד בפקקים ולהתאכזב. התמונות של טאורמינה בגוגל לא סיפקו אותי ולא יספקו גם אתכם.
התחנה הבאה – טינדאריס (Tyndaris). חנינו למרגלות ההר ועלינו באוטובוס (אירו אחד לכל כיוון). המדונה השחורה שבכנסייה היא האטרקציה החשובה ואם אתם מגיעים בימי ראשון – עשו זאת לפני 12:00, כי אחר כך סוגרים. הנוף מלמעלה הצופה על חוף מרינלו עוצר נשימה: רצועת חול דקה ולבנה מוקפת ים, שהוכרזה כשמורת טבע. המים היו צלולים ונעימים, ואנחנו שחינו והסתכלנו מעלה אל ההר הגבוה – טינדאריס, המקום שקודם לכן עמדנו בו וצפינו ממנו מטה.

ליל סערה
ברקים, רעמים, גשם שהתגבר והפך לסופה. מישהו עצבן את איולוס, שנשף בכל הכוח ונענע בלי רחמים את הספינה במשך כל הלילה.
הרוח שרקה, כלבים ייללו, גשם כבד הכה בחלונות והעצים שבחוץ נראו כאילו עומדים להיעקר. סיכמנו שאם נשרוד את הלילה, נעבור למחרת להתגורר במקום יציב יותר – על האדמה. בבוקר נראו כולם מרוטים וחסרי שינה. וולטר וקלאודיה החליטו להוציא את הספינה מהמים בנמל הקרוב, ואוליבר ואני קראנו על העיר צ׳פאלו (
Cefalu) השכנה, והתחלנו לארוז. נעביר בה את שני הלילות האחרונים.
נפרדנו. וולטר וקלאודיה מיהרו לצאת לתחנה הבאה. החיים שלהם יכולים להיראות מפוארים, אך הם מלאים בוויתורים: אין ביטחונות או מרחב מחיה, חיי היומיום מחוברים למזג האוויר והקשר הישיר לילדים ולנכדים מתבסס על שיחות ווטסאפ וחבילות בדואר. אני מאחלת לעצמי להיות מסוגלת להשתנות ולצאת מאזור הנוחות שלי להרפתקאות גם בגיל מבוגר יותר, אבל אם אפשר – על קרקע יציבה.

הים רחוק
צ׳ק אין לדירה בצ׳פאלו וזמן למרפסת: אני אוהבת לראות את הים הסוער מרחוק.
לב העיר העתיקה הוא מדרחוב ארוך המתפתל ומגיע עד לחוף, עמוס בחנויות, מסעדות וברים, בניינים ציוריים וחיי לילה מפתיעים.
צ׳פאלו היא תחנת חובה למבקרים בסיציליה. התחלנו בדומו של העיר – עם חלונות הזכוכית המיוחדים שעליהם ציורים אבסטרקטיים וצוק סלע גדול מאחור שקרא לנו לעלות אליו ולראות את הנוף. בדרך למעלה עברנו ליד שרידי בית המקדש של דיאנה. חובבי הסברס מוזמנים להצטייד בכפפות ובשקית: הדרך למעלה מלאה בהם וזה זמן מצוין לפיקניק של אמצע הדרך.
מצאנו שני מקומות לאכול בהם שפשוט אסור לפספס:
Le Chat Noir, מסעדה משפחתית עם חצר רומנטית, תפריט מלא בסיפורים על המנות שמרכיבות אותו ושירות מצוין.
אתר: ristorantelechatnoir.it
Via Roma Vecchia, מהשורה הראשונה במרפסת, נוף הים היה פשוט מהפנט, והייתי צריכה להזכיר לעצמי לאכול.
אתר: ristorante-viaromavecchia.it

הביתה, הביתה
מאז שחזרנו, אני מבקרת בים כמעט בכל יום. הגעתי אל החוף בתל־אביב כדי לכתוב יחד איתו על הנסיעה.
כשקול הגלים ברקע, אפשר היה להתחיל. נראה שפיתחתי סוג חדש של מחלת ים.

תגובות

Tell me something I don't know