MAYA GELLER

יום האישה

יום האישה.
והאישה שאני על אוטובוס, קו 161, בדרך לבקר את סבתא.
יש פקק ואני נכנסת לפייסבוק – מהבוקר עולים פוסטים על נשים כמו מירב מיכאלי, על פסל מכוסה כרטיסי ביקור של זונות ברוטשילד, על דיבור בנקבות, ואני לא מבינה למה דווקא היום. או איך זה שיש יום.
הרי כל יום, כל יום, הוא פשוט, עוד יום.
גם הרדיו באוטובוס מדבר עלינו – כמו מכריח אותי לשאול את עצמי מה היום הזה אומר לגבי – מאיה שהיא לא דמות ציבורית, לא מצליחה להחזיק שיחה שלמה בנקבות, אבל שורף לה בבטן שאי שוויון סטייל המאה ה-15, שם צדו ושרפו נשים ״מכשפות״ קורה פה כל יום. הרי איך יעבור שבוע בלי ששמים איזו אחת ש״רצתה את זה״ על עמוד מעץ, ומציתים, הצופים המשולהבים רוקדים סביבה את מחול הטוקבקים, והיא יוצאת זכאית רק שנשרפת עד הסוף, למוות.

ופתאום תאונה. הרבה לפנינו, על הכביש עומדים שני גברים ושתי נשים מחוץ לרכבים, אחת הנשים מצלמת, הם מחליפים ביניהם פרטים. נהג האוטובוס מתנשף, מצקצק, מתעצבן שהם עושים את זה על הכביש ולא על המדרכה.
צודק, יש פקק ואני מאחרת לסבתא.
ובישראל, כמו בישראל, פותח הנהג את הדלת הקדמית וצועק לעבר הרביעיה שיעברו מקום, שהם חוסמים את הדרך.
הוא ממשיך מעט קדימה, מצליח לעבור דרך רווח צר ושואג ״הלוואי והייתה דופקת לך את הצורה ולא רק את האוטו״. לך, בלשון נקבה. הוא סוגר את הדלת ואומר לזה במושב הקרוב אליו ״יום האישה עאלק, אחת יוצאת מחניה והשניה נתקעת בה״. הוא כל כך יודע, בטוח בעצמו, בסיטואציה שלא ראה ומרשה לעצמו לספר.
הרדיו ממשיך לנגן גלי עטרי, ואני יושבת דבוקה לכסא, מסתכלת סביב אם עוד מישהו שמע, ראה או מתחיל לשרוף לו בבטן.

יום האישה. יום האישה. מהבוקר יום האישה. אפילו הנהג יום האישה.
והנה, האישה שאני, מכווצת על מושב באוטובוס, לא יודעת מה עושים מול שפה שכזאת, מול כוחניות עיוורת מול השתיקה סביב.

קמתי מהכסא, מה שהתחיל בבטן התפשט עכשיו לכיוון הרגליים ולא אפשר לי להמשיך לשבת – אני חושבת שקוראים לזה אחריות.
התקדמתי רועדת לכיוון הנהג, כבר הצלחתי לראות את המספר הסידורי שלו במטושטש מעל הרדיו המנגן הזה, העקשן הזה, שצווח מילים כמו ״השתקה״, ״השפלה״ ו״צדק״. התלבטתי אם להמשיך, אם להגיד משהו, או אם מכתב ל״דן״ בצירוף מספר סידורי זה מספיק.

יום האישה. או פשוט עוד יום, שמשמיעים בו יותר שירים של נשים ברדיו ומדברים בו על עידן חדש, על התקוממות ומרד, על דיכוי ופגיעה.
המון של נשים שדרשו, שעשו, ששינו, באמת, דברים גדולים, מפעם, מכשפות, ממאות קודמות ועד לישראל של היום נעמדו פתאום מאחורי, אפילו סבתא באה, כולן על האוטובוס, ממלאות אותו, מחזיקות יחד איתי את העמודים בסיבובים, מלטפות לי את הגב, מלוות אותי קדימה אל הנהג.
עברתי ביניהן, הגעתי אליו, ושאלתי בשקט ״מה השם שלך בבקשה?״
״מה, לא טוב לך?״ ענה חזרה.
״לא טוב לנו. שצעקת מה שצעקת, שדיברת איך שדיברת״.
״אה, שהלוואי והייתה דופקת לה את הצורה ולא רק את האוטו?״ ציטט עצמו מילה במילה, גאה.
אמרתי כמה דברים על סבלנות וכבוד, על זה שיש לו אחריות. וגם לי.

כשהסתובבתי חזרה למקום, הן כבר לא היו שם.

אתמול, היום, מחר. בכל יום האחריות הזו הופכת ברורה יותר, היא דורשת אותי, ממני, לפעול. והפעולה, גם אם היא קטנה ושקטה- היא עולם.
לא קמתי אל הנהג כדי לחנך אותו, אני לא רוצה, ולא יכולה ולא מתיימרת (מודה שדמיינתי מחיאות כפיים מהיושבים באוטובוס, שהורידו כובעים במבט מתרגש שדיברתי את מה שגם הם רצו). האמת היא שאף אחד לא שמע את מה שאמרתי- ביטאתי בשקט את מה ששרף לי בבטן. השריפה הזו, היא זכר לשריפות של אז, של פעם, שלא כבו וממשיכות לבעור גם היום.

אז עד שיפסיק לשרוף בשפה, באוטובוס, ברחוב, בצבא, בלימודים, בהטרדות שהפכו לתרבות, שמרשה לעצמה, שיודעת, בטוחה בעצמה, מי אשמה, או ממציאה או מכשפה – כל יום פה צריך להיות יום האישה.

תגובות

Tell me something I don't know